על שתי שאלות אין לי דרך להשיב: הראשונה, האם המילואימניקים תמימים או חכמים? השנייה, האם למילואימניקים יש אופי ייחודי? אלה שתי שאלות מתבקשות, מסקרנות, לנוכח ממצאיו של סקר שבחן עמדות של מי שיש להם קשר למילואים – נכנה אותם "קהילת המילואים" – למול אלה שאין להם קשר למילואים – נכנה אותם "לא קהילת המילואים".
ישראל משאירה את החרדים עניים, בורים ותלויים בחסדי הנהגה מופקרת
"הרנסנס נגמר": יהדות ארה"ב לקראת שנים קשות | כך זה ישפיע על כולנו
הסקר נעשה על ידי מיזם המדד, ונותח על ידי פרופ' קמיל פוקס. הארגון "ישראל חופשית" הזמין את הסקר, ומנהלו, אורי קידר, הוא שהציע לשאול משהו על המילואים. אז שאלנו: האם בחודשים האחרונים את/ה או בן/בת משפחה מדרגה ראשונה שירתם במילואים? אפשר היה להשיב: "כן, אני", או "כן, בן/בת משפחה", או "כן, גם וגם", או "לא".
מי שסימנו את אחת משלוש הקטגוריות הראשונות הם "קהילת המילואים". וכאשר בחנו את העמדות שלהם בנפרד מאלה של מי שאין להם קשר לשירות מילואים, מצאנו דבר מעניין: יש הבדל. השירות במילואים מייצר הבדל. וזה לא משום שבמילואים יש יותר דתיים, או יותר חילונים, או יותר מסורתיים. גם כשבוחנים את שאלת המילואים בנפרד לכל מגזר, מוצאים את אותו הבדל. משמע: או שמי שהולכים למילואים, מכל מגזר, הם זן מיוחד, או שהמילואים עצמם – השירות האינטנסיבי של החודשים האחרונים – שינו את חברי וחברות "קהילת המילואים".
כלומר: או שהחברים (והחברות!) שיוצאים למילואים הם ישראלים בעלי מאפיינים ייחודיים, חוצי מגזרים, או שחוויית המילואים מותירה בהם חותם. מיכה גודמן הציע את האפשרות הזאת במאמר גדול שפרסם לפני חודש (ב"מקור ראשון"), שיש לו הדים גם בספר החדש שלו שייצא ממש בקרוב (גילוי נאות: יש לי קשר לספר. תוכלו לקרוא על הספר ולהבין את הקשר באתר המיזם "הקיפוד והשועל" – kipshu.com).
גודמן כתב כך: "אחרי תשעה חודשים של מריבה לאומית, פרצה מלחמה. למעלה מ־300 אלף ישראלים התגייסו למילואים. הם התכנסו אל תוך יחידות ופלוגות שבהן ישראלים עם דעות שונות וזהויות שונות התחככו זה בזה בצורה האינטנסיבית ביותר שניתן לדמיין, וכל זאת פנים אל פנים, ללא תיווך דיגיטלי, ולאורך זמן רב. בעל כורחם הם עברו סדנה לניקוי רעלים. התוצאה הייתה בהירה ומעוררת תקווה: בפלוגות המילואים נמחקה השנאה והוחלפה באחווה, גבורה וסולידריות. בפלוגות המילואים נוצר כור ההיתוך של הישראליות החדשה".
האם גודמן צודק? הוא מניח שהשהות במילואים היא שעושה הבדל, ואת ההנחה הזאת אני לא יודע לאשר. אבל אפשר לאשר את ההנחה שב"קהילת המילואים" באמת יש פחות שנאה ויותר אחווה. אפשר להתווכח אם זה טוב או רע, אבל קהילת המילואים היא קהילה של ישראלים שפחות ששה להתקוטט על כל מיני סוגיות חברתיות. לדוגמה: שיעור הישראלים שמעדיפים לא לטפל בקרוב בשאלה של "נישואים אזרחיים" בישראל, משום שזו סוגיה מפלגת, או משום "שיש דברים יותר חשובים", גבוה יותר בקרב קהילת המילואים. כלומר – מה שעלול לחולל מריבה, הם מעדיפים לדחות. 31% מהחילונים בקהילת המילואים אמרו לא לריב עכשיו, לעומת 20% מהחילונים שאינם בקהילת המילואים.
והם יותר אופטימיים. מה שמחזיר אותנו לשאלה הראשונה שאין לנו תשובה עליה: האם זה משום שהם יותר תמימים או יותר חכמים? נחכה ונראה. בינתיים, כששואלים "על יחסי דתיים וחילונים בישראל", האם הם "ישתפרו לאחר המלחמה" או "לא ישתפרו לאחר המלחמה"? שוב מוצאים הבדלים מובהקים בין המילואים ללא מילואים. 47% מהמילואימניקים הדתיים (ובני ביתם) חושבים שהיחסים ישתפרו, לעומת 41% ממי שאינם בקהילת המילואים. בקרב חילונים הפערים גדולים עוד יותר: 39% חושבים שהיחסים השתפרו, לעומת 15% ממי שלא בקהילת המילואים.
תמימים או חכמים? באו כך מראש לשירות, או שהשירות שינה אותם? אם זו האפשרות השנייה בשני המקרים – כלומר, השירות שינה אותם והם יותר חכמים, מה שאין לנו שום דרך לדעת – הנה נמצא הפתרון הראוי למצוקת הקיטוב הישראלית: לשלוח את כולם לחודש או חודשיים במדים. יגנו עלינו מהאויבים, ועל הדרך ילמדו להפסיק להיות אויבים.
תעלומת טראמפ
מה עמדתו של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ בעניין עזה? נכון ליום שלישי, זמן הכתיבה, זו שאלה שאין לה תשובה. מתמיה, אבל אין לה תשובה. טראמפ הוא מועמד לנשיאות. הוא מדבר על כל נושא שבעולם בכנסים המשונים שהוא עורך. חלק גדול מהזמן הוא מדבר בלי תסריט מסודר.
בעוד ג'ו ביידן מתקשה להיצמד לתסריט, ומתבלבל, ומגמגם, טראמפ בכלל לא מנסה להיצמד לתסריט. בשבילו, הבלבול הוא דרך חיים, סימן הכר. הקהל בא למופע משום שאין לדעת מראש מה יקרה בו. איזה שפן יישלף מאיזה כובע, ובאילו מילים הנשיא לשעבר ישתמש.
כך שגם כאן צריך לכתוב בזהירות: נכון לשלישי, אין לדעת מה דעתו של טראמפ על עזה. ובכל רגע נתון הוא יכול לשלוף דעה – ולמחרת את ההפוכה. טראמפ לא תמיד עקבי. השבוע פתאום נעשה לתומך של טיקטוק. למה? לא בטוח שאפשר להסביר למה.
כך או כך, זה היה שבוע טוב מבחינתו. המועמדות הרפובליקנית הובטחה, באחד הקרבות הכי קצרים והכי חד־צדדיים בתולדות המפלגה הרפובליקנית. פורמלית, הוא הבטיח את המעמד ב"סופר טיוזדיי", כפי שעשו לפניו גם מועמדים כמו ג'ון קרי (דמוקרטי, 2004) או אל גור (דמוקרטי) וג'ורג' בוש (רפובליקני) בשנת 2000. אבל למעשה מועמדותו הובטחה מהרגע שניקי היילי, היחידה שניסתה לאתגר אותו, הפסידה בניו המפשייר.
בשבועיים האחרונים, מומחי הסקרים באמריקה העבירו את תשומת הלב שלהם מהפריימריז לבחירות הכלליות. ממוצע הסקרים מלמד על יתרון קל לטראמפ – כ־2%. אבל מה שיותר מעניין הוא מצבו בספירת האלקטורים, לפי תוצאות הסקרים במדינות השונות. נכון לעכשיו, כמאה אלקטורים מוגדרים כ"טוס אפ", כלומר, יש עליהם תחרות. אם מתעקשים להכריע גם ביחס אליהם, כפי שעושים הסטטיסטיקאים של ריל קליר פוליטיקס, טראמפ צפוי לנצח בבחירות עם 293 אלקטורים, מול 245 לביידן.
הוא ינצח, לפי הסקרים, בכל מדינות המפתח מלבד אחת – פנסילבניה. יש שבע או שמונה מדינות שבהן יוכרעו הבחירות. ג'ורג'יה, שכבר עמדה במוקדו של הקרב הקודם, מעמידה את טראמפ לדין על ניסיון להטות את התוצאות. אריזונה, שעומדת לאבד את הסנאטורית העצמאית שלה, כריסטן סינמה, היא עוד סימן למצב הקיטוב העגום באמריקה.
במישיגן, שהישראלים למדו להכיר כמדינה עם שיעור לא מבוטל של מוסלמים, כרגע טראמפ מוביל בקצת יותר מ־3%. מה יקרה אם ידבר לפתע על עזה, ואם יישמע כמו ביידן, או הפוך מביידן? קשה לדעת. כל מי שנדמה לו שרק ביידן חושב על מישיגן, צריך להביא בחשבון שגם טראמפ חושב עליה. גם אותו מפתה האפשרות של ניצחון במישיגן, שאולי יהפוך אותו לנשיא הבא של ארה"ב.
מה שמחזיר אותנו לתעלומה: טראמפ כבר אמר שבמשמרת שלו מה שקרה לא היה קורה. זו כמובן אמירה שאין שום דרך לבדוק, ולכן אין לה ערך. שגרירו לשעבר של טראמפ בירושלים, דיוויד פרידמן, אמר ש"הגישה של ארה"ב תהיה שישראל צריכה לנצח במלחמה הזו, היא הותקפה באכזריות". פרידמן עודו מעורב בקמפיין של טראמפ, אבל הקביעה שלו רחוקה מלספק מידע מפורט על עמדתו של הנשיא לשעבר.
השאלה המעניינת לא מה היה קורה לו היה נשיא, אלא מה יקרה אם יהיה נשיא. השאלה המעניינת היא אם טראמפ יבחר להתעמת עם ביידן – כי ביידן תומך פחות מדי בישראל, או יבחר להתעמת עם ביידן – כי ביידן תומך יותר מדי בישראל, או יבחר לא להתעמת עם ביידן בעניין של עזה. לטראמפ יש מספיק דרכים להתעמת עם ביידן, ומספיק נושאים שמאפשרים להתנגח בו. הוא יכול להחליט שוויכוח על עזה לא משרת אותו, אם כי קשה לראות אותו צולח את השנה הקרובה בלי להציע איזושהי עמדה.
אם וכאשר ידבר, יציב לישראל דילמה: אם יישמע כמו ביידן, זה יהיה איתות שלישראל אין למה לחכות. משיח לא יבוא. אם יישמע הפוך מביידן, הפיתוי לשחק בפוליטיקה האמריקאית יהיה גדול, ובממשלת ישראל יש מספיק שחקנים שיתקשו להתאפק.
בשנים האחרונות, לנוכח התמיכה של ביידן, ובעיקר בחודשים של תחילת המלחמה כאן, הישראלים שינו את טעמם ביחס לטראמפ וביידן. אם לפני ארבע שנים רובם רצו בניצחונו של טראמפ, אחרי הסכמי אברהם, העברת השגרירות לירושלים, ושאר המחוות שהעתיר על ישראל כנשיא – לפני ארבעה חודשים רובם כבר רצו בניצחונו של ביידן, נרגשים מהגב הרחב שהעניק לממשלה, נרגשים מביקור ההזדהות המיידי, נרגשים מהרטוריקה האנטי־חמאסית.
גם זה מתחיל להשתנות, כפי שעלה השבוע מסקר המכון למדיניות העם היהודי. אבל לא יכול להתהפך בחזרה כל עוד טראמפ שומר על ערפל בעניין עזה. אין טעם לייחל לטראמפ, אם מחר יתברר שהוא רוצה להפסיק את משלוחי הנשק או את הסיוע. אין טעם לייחל לטראמפ, אם יתברר שעודו מעריץ את עורמתם ואכזריותם של אויבי ישראל, כפי שאפשר היה לחשוד לנוכח כמה התבטאויות שלו בתחילת המלחמה.
תסכול ביידן
נפתח באמירה קשה: הנשיא ג'ו ביידן פוגע במאמציה של ישראל לנצח במלחמה. עד כדי כך. יכול להיות שהוא עושה את זה מסיבה טובה. יכול להיות שהוא עושה את זה מסיבה לא טובה. אולי זו דאגה כנה למצב ההומניטרי בעזה. אולי זו פוליטיקה של בחירות באמריקה. כך או כך – הוא פוגע במאמץ הישראלי. גם משום שהוא מקשה על תכנון המעבר לשלב הלחימה הבא (ישראל לא תסתכן בהתנגשות קשה עם הממשל), גם משום שהוא נותן תקווה לאויבי ישראל שהנה, הנה, המלחמה נגמרת.
למעשה, הבעיה השנייה חמורה מהראשונה: יכול להיות שביידן הוא הסיבה להקשחת העמדות של חמאס במו"מ. יכול להיות שביידן נותן רוח גבית למתפרעי רמדאן. יכול להיות שחיזבאללה כבר עושה את החשבון שאין סיבה להתפשר עם ישראל, ושאין טעם להיבהל ממנה. האמריקאים מצרים את צעדיה.
נמשיך באמירה מתסכלת: כעס על ביידן יהיה דבר טבעי. כלומר, אפשר להבין מדוע ישראלים רבים, אולי רובם, ירגישו שביידן לא בסדר. ומצד שני, אין שום תועלת בכעס על נשיא ארה"ב. הוא לא עובד אצלנו, ולא תלוי באהדתנו.
מול ביידן צריך להתנהל בסבלנות ובחוכמה, לא בכעס. צריך לנסות להבין מה הוא רוצה, ולנהל את המלחמה בלי להגיע איתו למשבר. הוא אומר – וכך גם סגניתו – שארה"ב עודה תומכת במטרות המלחמה העיקריות. ארה"ב עודה סבורה ששלטון חמאס בעזה לא יעלה על הדעת, ועודה מבקשת שהחטופים יוחזרו. מכאן צריך לשאול: איך ארה"ב מציעה להשיג את המטרה הזאת? ביידן אומר שלא במחיר של "עוד 30 אלף הרוגים". אז הבנו איך לא. אבל איך כן? את זה צריך לברר עם האמריקאים בחדרים סגורים ובשיחה נוקבת.
הישראלים לא תמימים. לאמריקאים אולי אפשר לספר מעשיות על האפשרות לטפל בסיטואציה שנוצרה בדרכים אחרות – ביידן כינה את זה "טראומה", כאילו העניין הוא צורך פסיכולוגי של ישראל בריפוי, ולא צורך אסטרטגי בניצחון.
הישראלים שומעים את ביידן ומבינים דבר פשוט: תמיכתו האמיצה והנחושה בניצחון נחלשה. בסקר של המכון למדיניות העם היהודי שנערך בשבוע שעבר – כלומר, עוד לפני הדברים הקשים של סוף השבוע – כבר אפשר היה לראות את השחיקה הגדולה באמון של ישראלים בידידותו ותמיכתו של הנשיא ביידן. יותר מ־70% מהמשיבים היהודים סבורים שביידן אינו תומך בישראל כפי שתמך בה בתחילת המלחמה.
ואם תאמרו: טוב, אלה בוחרי הקואליציה, נשיב: לא נכון. גם רוב של משיבים מבוחרי מפלגות האופוזיציה סבור שתמיכתו של ביידן נחלשה. היחידים שעודם חושבים שביידן תומך בישראל כפי שתמך בה בתחילת המלחמה הם ערביי ישראל.
נתקדם לאמירה עקרונית: זו לא הפעם הראשונה שממשל אמריקאי מנסה להבחין בין "ממשלת ישראל" לבין "הציבור הישראלי". זו הבחנה שגם מי שאינם תומכים בממשלת ישראל לא צריכים לקבל. ממשלת ישראל היא הנציגה המוסמכת של הציבור הישראלי. והאמת היא שבכל מה שקשור למאמץ המלחמתי, ממשלת ישראל מייצגת נאמנה את מה שרוב הציבור רוצה.
האם ביידן צודק וראש הממשלה בנימין נתניהו גורם לישראל נזק יותר מאשר מביא לה תועלת? בהחלט ייתכן. אבל גם אם נזיז הצדה את נתניהו ונציב במקומו את יאיר לפיד, או נפתלי בנט, או בני גנץ, או אביגדור ליברמן, או ישראל כ"ץ, או יואב גלנט – המטרה הישראלית לא תשתנה. ניצחון ברור במלחמה, הורדת חמאס מהשלטון והחזרת החטופים. כל אחד מהאישים האלה סבור שיש להיכנס לרפיח. כל אחד מהאישים האלה סבור שצה"ל עושה מאמץ סביר להימנע מפגיעה בחפים מפשע. כל אחד מהאישים האלה סבור שאין לישראל מנוס מהמשך הלחימה, אף שנפגעים הרבה מאוד חפים מפשע.
לכן אפשר לקבל את הטענה שנתניהו "גורם נזק", ועם זאת להסתייג מהטענה שממשלת ישראל אינה מייצגת את הציבור הישראלי. זו טענה שאפשר להעלות ביחסים עם משטרים דיקטטוריים. אולי נשיא מצרים לא מייצג את העם המצרי. אולי נשיא סין לא מייצג את העם הסיני. אולי נשיא איראן לא מייצג את העם האיראני. אבל ראש ממשלת ישראל מייצג את הציבור הישראלי, לטוב ולרע.
אם ביידן רוצה לרמוז לישראלים שהחלפה של נתניהו תיטיב איתם, הרמז נקלט. אבל לא בטוח שיועיל. אם הציבור הישראלי יניח שהחלפת נתניהו פירושה הסכמה לדרישות ארה"ב, שפירושה ויתור על ניצחון במלחמה, נתניהו לא ייחלש, הוא יתחזק. כדי שהרמז של ביידן יוביל את הציבור הישראלי למסקנה שיש לדחוק את נתניהו מהשלטון, צריך לשכנע אותו שתחת ראש ממשלה אחר סיכוייה של ישראל לנצח במלחמה יהיו גדולים יותר – לא גדולים פחות.
השבוע השתמשנו בנתונים ובמידע מאתר המדד, בנתוני סקר ישראל חופשית, בנתוני סקר המכון למדיניות העם היהודי JPPI, במאמר של מיכה גודמן בעיתון "מקור ראשון", בנתוני RealClearPolitics ומכון הסקרים PEW.
[email protected]