על הטעויות שעשו האמריקאים בעזה עלולה ישראל לחזור ברצועת עזה. את הצבא שלהם כבר פירק צה"ל לכל רוח, גם אם יישאר ממנו משהו. גם את משרדי הממשלה למעשה. את בורסת השמות לגבי הנהגת הרצועה ביום שאחרי מוביל מוחמד דחלאן. בכיר הפתח הגולה הוא דמות נוחה לכאורה עבור ישראל, אבל איש לא שאל את העזתים האם הוא מקובל עליהם. מי אנחנו שנשחק שחמט על הלוח של האחרים. ובשלב כה מוקדם.
בזמן שסינוואר מכין את רשימת האסירים במו ידיו - ישראל מציבה לו תנאי חדש
פירוק הגדודים הסדירים של חמאס הוא הדרך להביס את הזרוע הצבאית, ואת העונש הזה הרוויחה הנהגת חמאס בדין. אבל התרסקותם לחוליות או התארגנויות קטנות היא חרב פיפיות. כך מתהווה לוחמת גרילה פרועה. בשלב הבא עלול גורם שלישי לקחת עליהם פיקוד. המרחב הערבי שופע מצבי כאוס מהסוג הזה, שבו השלטון התמוטט או נחלש, ואת החלל הריק תפסו בעלי עניין. כך קרה בסוריה, בלוב, בתימן וכמובן בעיראק. האיראנים מחכים בקוצר רוח לרגע שבו הם יוכלו להפעיל ברצועה נאמנים משלהם, הפעם ללא שלטון מרכזי של חמאס, אלא בחסות האנדרלמוסיה. גם דאע"ש בסיני מצפים לרגע הזה. נשק יש ברצועה, הידע קיים, ורגשות הנקם כלפינו גואים מכאן ועד רפיח.
השבוע התראיין בגלי צה"ל שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. הוא נשאל, האם מדינות המפרץ כבר נתנו לישראל הבטחה שקטה לתרום מכספן למען שיקומה של עזה. סמוטריץ' השיב כי השיקום הזה איננו הבעיה שלו. האמנם? הרי שלום וביטחון ליישובי הדרום הם מטרתה העליונה של המלחמה.
הימים הללו אינם רק ימי לחימה אלא גם פעמון אזהרה. שיקום הרצועה הוא אינטרס ישראלי ראשון במעלה. ביטחונית, כלכלית, חברתית ופוליטית. אם תמשיך להיות חרבה, עזה לא תניח לישראל לחיות בשקט. לא רק מערכות החיים בה דורשות שיקום, אלא גם נפשותיהם של עשרות אלפי ילדים פלסטינים, העלולים לגדול לתוך אי ודאות שתדחוף אותם להתגייס לשורותיהן של מיליציות עתידיות. אם נפקיר אותם, נפקיר את עצמנו.
התסריט הזה איננו מופרך ואינו המצאה שלי. הוא נולד במקומות אחרים בעקבות מלחמה או הזנחה שלטונית. אנו עלולים לקום בוקר אחד ולהיווכח כי המציאות העיראקית התנחלה בחלונה של שדרות ומול פרצופם של קיבוצי העוטף.