הזעם והתקווה גברו על הייאוש. זה, בתמצית, מה שקרה אתמול (שבת) בלילה. סיר לחץ גדול ומבעבע התפרץ פתאום, כמעט בלי הודעה מוקדמת, במה שהזכיר את ״ליל גלנט״ והרעיד את תל-אביב וחמישים מוקדי הפגנות נוספים ברחבי הארץ. זו לא הייתה הפגנה רציונלית. לא צריך להיות תומך נתניהו כדי לדעת שהפגנות מהסוג הזה לא מרככות את חמאס, אלא מקשיחות אותו.
מצטרפים למחאה: ראשי המשק יאפשרו לעובדים להפגין למען בחירות ופיזור הכנסת
איילון נחסם, לפידים ומדורות מול הקריה: אלפים הפגינו נגד הממשלה
אלא שלא נגד חמאס הפגינו אתמול. חמאס הוא אויב שנשבע להחריב את ישראל. ההמונים הפגינו אתמול נגד מי שאמור להגן עליה. מי שהוציא את המחאה מהבקבוק הוא נתניהו. הוא לבדו. הפרסומים לפיהם ראש המוסד דדי ברנע, ראש השב״כ רונן בר ואלוף ניצן אלון סבורים שיש הזדמנות להגיע לעסקה אבל נתניהו בולם אותה, הטריפו את משפחות החטופים.
מול הפרסומים הללו, נמשכו הצהרות הרהב והזחיחות של נתניהו לפיהם ״רק אני קובע את גבולות הגזרה והמנדט״ ו״רק אני מנהל את האירוע״. אתה לא יודע לנהל את האירוע הזה, מר נתניהו. אתה נגוע בניגוד אינטרסים קיצוני. אתה לא יודע לנהל כלום, מר נתניהו. את תוצאות ה״ניהול״ שלך אנחנו רואים מאז חזרת לשלטון והקמת כאן את קואליציית הבלהות שלך. אתמול בערב הציבור קרע את המסיכה מעל פרצופך. לא היית מעז להקים קואליציה כזו בשום נסיבות, למעט העובדה שאתה תלוי בחבורה הקיצונית/משיחית/אנטי ציונית הזו לקיומך.
אחרי שנכשלת עם ההפיכה המשטרית המטורללת, אחרי שחיסלת את המותג של ישראל ופגעת בכל אזרחיה (למעט המגזרים הבוזזים), אחרי שהתעלמת מכל האזהרות והובלת אותנו לטבח ה-7 באוקטובר, אחרי כל אלה אתה לא מודה באחריותך, לא מרכין ראש, לא מגלה מעט צניעות, לא משתף אחרים בהחלטות גורליות, אלא ממשיך באותו קצב ובאותה חדווה לדהור קדימה, לעבר קיר הבטון.
והדובדבן שבקצפת: ההעזה שלך גוברת כל הזמן, בעוד הבושה מתפוגגת. ואתה מעז להסביר לכל מי שאינו אתה, ש״רק אתה מנהל את זה״. בלי מודעות עצמית כלשהי, בלי צניעות, בלי חיבור למציאות, בלי הכרה, הבנה או אחריות מינימלית למה שעוללת כאן, אתה ממשיך בכל הכוח קדימה. על זה הפגינו אתמול.
בימים הראשונים אחרי טבח שבעה באוקטובר היה נתניהו בהלם. פניו היו אפורות כשולי הקדירה. אבוד, נואש, טובע הנאחז בקש, מיהר לדחוק את שני הרמטכ״לים לשעבר גנץ ואיזנקוט לקבינט הבלהות שלו כדי שישתתפו בנטל. שני הפראיירים אכן באו. כרגיל. אלא שבמקום להפיק לקחים כלשהם ממה שעולל, במקום לנסות לשפר את ההתנהלות ולחזור למציאות, נתניהו פורק בחודשים האחרונים כל עול. ההמונים יצאו אתמול לרחובות כמו בסיר לחץ שגלש, עקב להבה מוגזמת. הצטברות של כל מה שקרה כאן לאחרונה.
הרשימה ארוכה: המשחק המסוכן בברית עם ארצות הברית, ההתעמרות בנשיא ביידן, מי שמחזיק את המפתחות ליכולתה של ישראל להילחם ולהגן על עצמה. המשך המאמץ להנציח את קומבינת הגיוס עם החרדים, אי ההבנה שהמשחק נגמר והגיע הזמן לשוויון בנטל. המשך בזיזתה של הקופה הציבורית.
יציאתה של הכנסת האטומה לפגרה, בתוך הטראומה הלאומית הקשה ביותר בתולדות המדינה. הורדת דירוג האשראי של ישראל בפעם הראשונה בהיסטוריה, מול המשך בזיזת הקופה הציבורית. הפגיעה במחקר, באקדמיה, בהייטק ובכל מנועי הצמיחה, לטובת המגזרים וה״משימות הלאומיות״ של אורית סטרוק. העליה התלולה באלימות והצניחה בביטחון האישי ובמשילות. אי הסיוע המספיק למילואימניקים, ועיקר לעצמאים שביניהם, וזו רק רשימה חלקית.
מול כל אלה, ממשיכה משפחת נתניהו כרגיל: הבן חוגג במיאמי, הרעיה פתחה משדר באקווריום ושלוחה בקריה. הם ממשיכים להדיח ולהעיף כל מי שלא משתייך לכת הסגידה שלהם (אילון לוי ממשרד החוץ הוא האחרון), הם ממשיכים להתנהל כמו משפחת מלוכה גם כשהעיירה בוערת.
על זה יצאו אתמול ההמונים לרחובות. כי בסוף, הדבר שמפחיד את נתניהו יותר מכל, זה המונים ברחובות. החשש הקמאי מאירועים נוסח המהפכה הצרפתית מסייטת את שנתו ושנת סובביו מאז ומעולם. לא הוא המציא את ״המדינה זה אני״, אבל הוא אחד מבכירי התפיסה הזו בעידן המודרני.