פעם כל אמא הייתה רוצה בן עורך דין. האם מישהו היה רוצה בת מ"הפליליסטיות"? התוכנית של רשת, בעלת שמונת הפרקים, היא סוג של “דוגמניות" ו"מעושרות" על סטרואידים.   

הכתובת כבר על הקיר: ישראל בדרך למלחמה שעוד לא הכרנו
מעשה מכוון? מה שביידן לא סיפר לכם על הרג עובדי ארגון הסיוע בעזה

מדובר בשבע נשים צעירות, עשירות, שנשואות בעיקר לעבודה. אובססיביות להגן על משפחות פשע ונעזרות לפרקים ברבנים ובקמעות. יש להן נטייה ללחשים שנאמרים לפני דיונים. לא תמיד זה עובד. 

בפרק הראשון, בת זוגו של עבריין מפצירה בעורכת הדין להגיד “טפטפי ארובה" למצח של שופט, כדי שיוריד לו שליש. זה לא הצליח. העבריין לא עשה טיפול ולא השתתף בתוכנית שיקום. מאסרו לא קוצר. זו ההתנגשות בין הרציונליות של מערכת המשפט לאמונה בכשפים. בת הזוג מאמינה שסתם נטפלים אליו. “הרי יכלו לשחרר אותו… אני לא מבינה למה הם קשים איתו", היא טענה. זה לב העניין: ברגע שאתה מאמין שאתה קורבן, לא משנה אם אתה גם עבריין.

זו תוכנית שמגלה הבנה ולעתים אף עושה גלוריפיקציה לעולם הפשע ולעורכות דין שמתעשרות ממנו. אף אחת מהן לא רואה בעיה מוסרית עם עבודתה. כולן מסכימות שמישהו צריך לעשות את זה, יצא שזה הן. כולן נשים חזקות מבחוץ שעברו “המון בחיים". המון זה בדרך כלל פרידה מיתולוגית מבן זוג. הן מפצות את עצמן במכוניות מרצדס ותיקים של הרמס. פני הפליליסטית כפני תיק יוקרתי חדש. מהודר מבחוץ ומנופח מבפנים.   

הן מתחברות והופכות לחברות וקולגות - רק לצורך התוכנית. אחת מהן התייעצה עם השאר בקשר לטריק משפטי מחוכם. המשטרה טענה שחשוד מחזיק נשקים שלא כדין, רק על פי תמונות מהנייד שלו. עורכת הדין הגתה תרגיל שלפיו היא תציג תמונות של נשקים מגוגל, והשוטרים לא יצליחו לפענח אם מדובר בנשק אמיתי או לא. וואו, ממש אלן דרשוביץ בפעולה.

הן יוצאות יחד לבילויים וטיולים, אך למעשה לא באמת אוהבות זו את זו, להפך. הן תמצית הצביעות הישראלית. עו"ד שני אילוז אמרה באחד הפרקים שהיא לעולם לא תייצג עברייני מין, אף שייצגה את משה קצב. היא הסבירה שהוא חריג מבחינתה, כי מי היה אומר “לא" לתיק כזה. כלומר, המוסר מבחינתה הוא כזה: כן פשע, בשום אופן לא עברייני מין. אבל כן עבריין מין אם הוא נשיא מדינה. 

הצפייה בתוכנית מבלבלת. הן דומות זו לזו, כאילו מדובר באותה דמות, חמש או שש פעמים. חתך הדיבור כמעט זהה. לכולן תחביבים דומים, כמיהה למותגים, גם אם הם מזויפים, והגנה על פושעים יחד עם חיבור חברי אליהם. הגבולות בין העבודה לחיים האישיים, בין הפלילי לחוקי, בין הגברים בחייהן לגברים בעבודתן - כולם מטושטשים או בלתי קיימים. זה כמובן סממן של התקופה: חוסר בהפרדה בין בית לעבודה, בין ראוי לבזוי.  
לא ברור ממה הן נהנות בחיים. הכל שטוח ורדוד בעולמן. אפילו העיסוק בתחום כביכול “גבוה" כמו משפטים אינו עמוק, אלא מבוסס על שלושה דברים: הרצון האישי לנצח, הדחף המקצועי להצליח, והמטרה העליונה - להרוויח.  

בשנות ה־90 עריכת דין הייתה המקצוע הנדרש בישראל. אך מאז הפקולטות למשפטים התפוצצו ממועמדים, ואת בחינות הלשכה רוב העם יכול לעבור. אם לא בפעם הראשונה, אז בשנייה. אם לא בשנייה, אז אחר כך. המקצוע עבר הזניה. רבים עושים תואר במשפטים כי צריך, זה לא מזיק. 

המשפטיזציה של החיים מדכאת. היא מדרדרת את החברה. מי צריך מצפון או ערכים כשיש לך עורך דין חמוש בטיעונים. לא באמת עשית עבירה אם אי אפשר להוכיח אותה. אתה יכול למלא אצטדיונים גם אם הואשמת בעבירות מין. ישיבה בכלא לא פוסלת אותך מלשוב ולכהן בתפקידים ציבוריים. האינפלציה בעורכי דין ובשפה משפטית מסבכת את החיים, שאמורים להיות קלים ומובנים. היא משרתת בעיקר חברות ענק, תאגידים ובעלי אמצעים. במקביל, ירידת קרנם של הפרקליטות ושל בית המשפט העליון הפכה גם את המושג “צדק" ליחסי ופוליטי.   
“הפליליסטיות" הייתה יכולה להיות תוכנית פמיניסטית של נשים, בעיקר מזרחיות, שפרצו גבולות והצליחו בעולם גברי. חבל שהיא מציגה אותן כרודפות בצע, נהנתניות ומנותקות, עיוורות לתוצאות של הצלחותיהן, מנופפות במותגי יוקרה ובהנאות הקטנות של החיים. את כל זה הן עושות בגאון, בטלוויזיה, בתוכנית שבאופן הכי פרדוקסלי שאפשר - משודרת בזמן שהמדינה במלחמה.