הייתי אז בת 24 וממש בתחילת הקריירה שלי, אנשים התחילו להכיר אותי ואת הסיפורים שלי. אני זוכרת שזה ממש התנפץ בפניי כשטיילתי עם חברים בשוק מחנה יהודה, ופתאום רוכל אחד צעק אליי “מוסרי, ראיתי שאת משתתפת בסדרה עם הספות". לקח לי רגע להבין שהוא מתכוון אליי ועוד רגע לקלוט שאוטוטו עולה התוכנית “גולשי ספות", שבה השתתפתי עם עוד חמישה מפורסמים אחרים.
"אמרתי שאני מבקש שלא תהיה תקשורת בלוויה. אז בן גביר הודיע שהוא לא יגיע"
נתניהו בישיבת קבינט: "המפגינים הגיעו לגדר הבית"; בן גביר: "חייו בסכנה"
הקונספט היה פשוט, כל מפורסם טס לשבוע למדינה מסוימת (רק על המטוס גילינו לאן, אני טסתי לניו יורק), הטלפון, הלפטופ והכסף נלקחים מאיתנו, מלבד תקציב לאוכל ולנסיעות בסאבוויי, ובכל יום אנחנו ישנים אצל אדם אחר ועלינו לנהוג כמותו ולכבד את חוקיו ואת חייו. ראשון פתח לי את הדלת נודיסט יהודי גיי, שביקש שאתפשט, סירבתי ויצאתי חזרה אל ניו יורק של נובמבר.
הגעתי אל הבית השני כשידיי ושפתיי כחולות. היו אלו זוג פוליאמורי, היא מזרח אסייתית והוא יהודי אמריקאי. הוא כל כך התפאר בריבוי האהבות שלו, בנשים שיש לו, חלקן אפילו הגיעו לאכול איתנו ארוחת ערב, והיא, אשתו החוקית, שותקת ומקבלת את דבריו. ישנתי שם לילה, ורגע לפני שהלכתי אמרתי לו קבל עם ומצלמות: “היא לא מאושרת, אתה מנצל אותה". היא הסכימה איתי מיד והלכה לחדרה בוכייה. היום היא כבר לא איתו, אני עוקבת בפייסבוק.
אבל לא על “גולשי ספות" באתי לכתוב לכם, גם פה אני תמיד גולשת. הפרסום אחרי הסדרה הזאת היה מיידי, זיהו אותי בכל מקום, מסעדות שלחו קינוח, הציעו לי חופשות והטבות, ומספר העוקבים ברשתות החברתיות שלי הכפיל את עצמו - לא הבנתי איך הפרסום הפתאומי הזה הגיע, הרי שנה לפני כן עוד פילחתי לשותפיי לדירה הקטנה ביפו פריכיות וטונה שהם קנו (לימים החזרתי להם והם צחקו).
ערב אחד יצאתי עם חבר לאיזה בר בתל אביב, הבר הזה עוצב בצבעי ורוד מוגזמים, ומהתקרה נתלו בובות ילדים קריפיות מאוד, נראה קצת מתאמץ ומאוד סליזי, אבל התיישבנו והזמנו. גבר ואישה, לא זוג, ידידים, ישבו על ידנו, האישה זיהתה אותי מיד, היא הייתה בשנות ה־40 לחייה, בלונדינית, עם מראה פנים די גברי. הגבר, שעוסק במוזיקה ועיקר פועלו התפרסם בשנות ה־80, הביט בי ואמר לחברתו “ספרי ספרי עוד על הילדונת פה".
למען האמת, הם הרימו לי מאוד. הידיד שהיה איתי חייך והזמין את כולם לצ'ייסר, האהדה הזאת הייתה זרה לי מאוד, אבל משהו בה קסם לי, ועם האוכל בא התיאבון. אחרי שעתיים שבהן דיברנו, צחקנו ושתינו, נכנסו השניים לשירותים יחד. לא ייחסתי לזה חשיבות יתרה, תל אביב כמו תל אביב, קשה לדחות את היצר. אחרי כמה דקות יצאה משם האישה לבדה, ניגשה אליי ולחשה לי “מרסל, את באה?".
“לאן?", שאלתי. גם הידיד שהיה איתי לא הבין. “את קורעת אותי", היא צחקה וליקקה את שיניה, “אני צריכה שתעזרי לי במשהו, בואי". היא דיברה ברמזים וחשבה שאני מבינה אותם, בעוד לא היה לי מושג. הלכתי איתה, נכנסנו אל תא השירותים הגדול, שגם בו נתלו בובות מהתקרה. ידיד שלה עמד שם, בידו צלחת מתכת קטנה ועליה שורות לבנות. “אנחנו מזמינים, תתכבדי", אמר.
מעולם לא ראיתי קוקאין לפני כן. כלומר, רק בסרטים, ב"ספרות זולה" בעיקר, אומה תורמן הזאת היא משהו. “לא לא, תודה", הרגשתי את הדם נוזל מפניי כלפי מטה. גם היום אני לא נוגעת בזה, אבל אז נכנסתי למיני־התקף חרדה, זו הפעם הראשונה שבה נחשפתי למקומות המגעילים של הפרסום ושל העיר שאני לא כל כך מחבבת.
“בטוח?", שאל הגבר, “את מפסידה...זו פעם ראשונה שלך?", התפרצה לדבריו האישה, “בואי, תעשי שורה אחת". היא ליטפה את גבי, לא אהבתי את מה שהלך שם, דמותה של אמי חלפה לי בראש, לא משם באתי ולא לשם אלך. מלמלתי איזה משהו ויצאתי מהתא. סימנתי לידיד שלי לבקש חשבון, הוא כבר עשה זאת קודם לכן ושילם. בחור חכם, היום הוא, אשתו והילדים שלו באים אלינו לקידוש.
סמים יש בכל מקום, ואם אתה אדם מוכר, הם גם מגיעים אליך, חינם אין כסף, עד שזה לא חינם וצריך הרבה כסף. לא פעם ניסו לשכנע אותי או להבטיח לי שלא אדע מה זו בצורת כתיבה, שזה יפתח לי מקומות חדשים במוח, שאעוף למחוזות אחרים. היו אפילו המגזימים שהראו לי מחקרים או סיפרו בגאווה שגם אלברט איינשטיין עשה סמים, למען הדיוק, פטריות הזיה, ושזה בעיקר מה שהביא לו את תהילתו. תמיד סירבתי, ובכל פעם שאני מסרבת, אני מרגישה עילאית פי כמה, אל תשפטו.
בטח שמתם לב שגם בשבוע שעבר לא היה טור. לא הצלחתי לכתוב, חיכיתי לתוצאות הוועדה האונקולוגית שבדקה לי כל מיני דברים אחרי הניתוח שעברתי. התוצאות הגיעו, הכל בסדר, אני שוב חיה וירדה לי האבן הכי גדולה שנפלה לי על הלב ביום בהיר אחד.
אחרי שהגיעו התוצאות, סיפרתי לגור הגרוש שלי, ראיתי שהוא מתרגש, אבל הוא עשה עצמו אדיש, “אמרתי לך או לא אמרתי לך? השבת אני עם הילדה, לכי תיהני קצת".
רציתי טבע, רציתי להרגיש, רציתי לשבת בקבוצה שתחבק, תכיל ואפילו סתם תגיש לי את ההבנה שבשתיקה.
אני אף פעם לא יודעת איך מגיעים לסדנאות מסוימות, לריטריטים, למסיבות בטבע. בשישי בבוקר, מהרגע שהבאתי את גפן לגן (והבטחתי לה שיהיה לה כיף אצל אבא כי הוא לוקח אותה לבאולינג) ועד אחת בצהריים, חרשתי את האינטרנט.
סדנאות לא היו, רק כאלו של מיניות (אחרי הניתוח הזה, מיניות אסורה עליי לחודשים הקרובים, אלא אם כן, מתחשק לי כרטיס VIP לחדר הניתוח), אז זה פחות עניין. פתאום ראיתי שנותרו עשרה כרטיסים אחרונים למסיבת טבע ענקית ליד חיפה. הגרוש שלי מבין בזה קצת יותר ממני, שלחתי לו צילום מסך, והוא השיב “תלכי, המוזיקה מרפאה, תלכי".
רכשתי כרטיס ב־300 שקל. התאפרתי, לבשתי מכנסיים לבנים וחולצה ענקית לבנה, רציתי להתנקות מכל החודש הזה שגמר אותי פיזית ונפשית, לא עניין אותי להיות סקסית או מושכת. הגעתי לשם, חניתי וראיתי כל כך הרבה אנשים, כולם צבעוניים, יפים, בערך בני גילי, צועדים יחד אל עבר מסיבת הטבע ההיא. מיותר לציין מה עבר לי בראש כשצעדנו דרך השדות ושבילי העפר, מיותר לציין מה חיפשתי בעיניי ומה כמעט גרם לי לעשות אחורה פנה, אבל הייתי צריכה ריפוי.
בכניסה למסיבה זיהו אותי שני גברים, שניהם היו בסדנת הכתיבה שלי בקפריסין. “מרסל, סוף־סוף רואים אותך שוב", אמר אחד מהם, חתיך כזה, “אפשר להזמין אותך ל־MD?", שאל. "לא", עניתי נחרצות, “אני קונה לי דרינק". הם צחקו: “עם דרינק לא תרגישי את המוזיקה".
“בוא נראה", קרצתי לו ונכנסתי, קניתי לי וודקה עם חמוציות, נכנסתי לאמצע הקהל, היו שם אלף איש שבאו לנוח רק לרגע מהמדינה המתפוררת שלנו, מהממשלה הגרועה, מדם מדמנו שיושבים עכשיו בתוך מנהרות מעופשות ומעוד הודעה רעה של דובר צה"ל.
גם אני רציתי לנוח מזה, אבל יותר רציתי להירפא, להגיד תודה על כך שאחרי חודש וחצי שבהם לא ידעתי אם תהיה לגפן אמא או לא, קיבלתי את הבשורה שתהיה, והרבה יותר חזקה ממה שהייתה. פרשתי את ידיי לצדדים, עצמתי את עיניי ונתתי למוזיקה לסחוף אותי. חשבתי על כל התחנות שעברתי, מילדה שהכתיבה שלה בוסרית ושמפחדת מכל משב רוח, לאישה שבטוחה בעצמה ולא מפחדת להגיד לחיים תודה, גם כשהם חובטים לה בפנים לא פעם.
בשש בבוקר פקחתי את עיניי, עדיין רקדתי, יצאתי החוצה מזיעה אל צינת הבוקר, החלה הזריחה, עמדתי על סלע וצעקתי “תודה! תודה!".
הטבע חייך אליי, ומשב רוח עבר על הצלקת הגדולה שנשארה אחרי שחתכו לי את הבטן וכלום כבר לא כאב. זה היה רע, מכאיב, עצוב, מפחיד, אבל זה מאחוריי. יש לי עוד כל כך הרבה סיפורים לכתוב.