את המראות הקשים לצפייה מההפגנות של השבוע האחרון היינו אמורים לראות הרבה הרבה קודם. התוכנית המקורית של מובילי המחאה ובכירי האופוזיציה דיברה על תחילת שנת 2024. התוכנית המשולבת, שבסוף מימושה ראש הממשלה בנימין נתניהו היה צריך ללכת הביתה, והמדינה – לבחירות חדשות, הוגדרה מלכתחילה כסודית, אך הודלפה כמעט בזמן אמת ופורסמה פעמים רבות, כולל בטור הזה, על פרטיה ועל שלביה.
גם בעולם לא חשבו שזה יקרה: החיסול בקונסוליה האיראנית בדמשק ייכנס לספרי ההיסטוריה
עם היד על הדופק: בישראל נערכים לתגובה איראנית - אלה התרחישים האפשריים
ובכן, כבר בינואר, במקביל להורדת הלוחמה בעזה למסלול של עצימות נמוכה וחזרתם הביתה (ולרחובות, כך קיוו אדריכלי התוכנית) של אנשי המילואים, בני גנץ היה צריך להניח מפתחות מממשלת החירום הלאומית על שולחנו של נתניהו, לקום וללכת. פרישת גנץ תוכננה כיריית פתיחה רועשת למחאות המוניות בדרישה אחת ויחידה: נתניהו - הביתה, בחירות – עכשיו!
בנקודה הזאת של התוכנית, בין התחנה של גל המחאה לבין התחנה הסופית של הפלת הממשלה, כבר אז זיהו מהנדסי התוכנית לקונה מסוימת שלא בדיוק נותנת מענה לשאלות: איך המחאה תגרום לקואליציית 64 להתפרק מבפנים? מי בדיוק בין האנשים שלא קרסו במהלך השנה של המחאה נגד הרפורמה המשפטית, יקרסו עכשיו לנוכח המחאה הדורשת לקיחת אחריות על המחדל של 7 באוקטובר? אחרי שראש הממשלה נתניהו כל כך הרבה פעמים לא לקח אחריות על האסון, קשה לצפות מחבריו להתקף פתאומי ובלתי נשלט של ייסורי מצפון בעקבות הפגנות ענק ברחוב קפלן או בדרך עזה.
אז, לפני מספר חודשים, שבמונחי התקופה שאחרי 7 באוקטובר זה נצח, עוד בנו יוצרי התוכנית על קבוצה חצי־דמיונית של "מורדים בליכוד". מים רבים זרמו מאז בירדן. המילואימניקים חזרו, והכמעט־מורדים בליכוד השתכנעו ששום דבר טוב לא יחכה להם אחרי המרד, ושלא גנץ ולא יאיר לפיד באמת יכולים להציע להם דבר מה ששווה בגידה. גנץ התעכב עם פרישתו עד שגדעון סער עזב לפניו, ולמחאה נמאס לשבת ולחכות לאותה יריית הפתיחה ממנו.
במהלך התייעצויות הוחלט לעדכן את תוכנית הפעולה בהתאם למציאות: "לא גנץ יאותת למחאה מתי לפרוץ, אלא המחאה תפרוץ ותאותת לגנץ כי תם זמנו בממשלת נתניהו" – כך סוכם, והמחאה החלה. בעיכוב, אך עדיין – בהתאם לתוכנית.
פורצי הגדר
השבוע נשברו כאן כמה מחסומים, אך החשוב ביניהם לא היה אותו הקטע מהגדר ברחוב עזה, אלא מחסום ההסכמה הרחבה בציבור - של מחאה נגד הממשלה בזמן המלחמה. באשר לאופי האלים והמחריד של חלק מההפגנות – לא צריך להיתמם ולטעון כי מהנדסיה של תוכנית המחאה לא ציפו להתפרעויות כמו זריקת לפיד על הפרשים או השלכת מחסום משטרתי אל עבר השוטרים. בדיוק כמו שלא צריך להיתמם ולטעון כי האלימות הופעלה בכוונה תחילה.
במציאות - ולא בקמפיינים של שני הצדדים - מחאה אלימה היא אומנם לא הרעיון שבתוכנית, אבל היא נגזרת הגיונית הימנה. ברגע שאנשי המחאה הורידו את החסמים ופתחו במאבק למען הפלת נתניהו וממשלתו ולמען הקדמת הבחירות – האירוע כולו יוצא משליטה מלאה, גם אם הוא מתוכנן היטב ומובל על ידי גרעין המארגנים.
לכל גל יש שוליים, גם בגל הזה. כאשר מדי יום ביומו אנשים רבים במדינה, כולל המוחים ברחובות ואנשי התקשורת באולפנים ועל עמודי העיתונים, חוזרים וטוענים כי כל יום שבו נתניהו נשאר בשלטון הוא, כביכול, סכנה קיומית למדינת ישראל – בטוח יימצאו 200־300 חמומי מוח לתרגם את הרעיון המנחה לאלימות בפועל, שילכו לפרוץ גדרות סביב הבניין שברחוב עזה.
מבחינת גנץ, כל האירוע הזה לא בא הכי טוב. הוא באמת התכוון לפרוש, אך לא תחת הלחץ של המחאה, אלא כיוזם המחאה בעצם מעשה פרישתו. ספק אם גנץ ויועציו השלו את עצמם כי המחאה תתאים את עצמה ללו"ז הפוליטי שלהם ותמתין מתחממת על הקווים כמה שצריך. ועדיין, נראה שהם קיוו שהתוכנית בכל זאת לא תשתנה לרעתם, כפי שקרה בסוף.
עכשיו, גם כאשר יפרוש, גנץ כבר לא יהיה המוביל, אלא בכל זאת יצטייר כמובל. שלא נדבר על כך שהתפרעויות אלימות, שוליות ככל שיהיו, לא ממש מקדמות את יעדי התוכנית ועוזרות לו להצטרף לשורות המפגינים. גנץ הממלכתי לא ימהר להזדהות עם הפרות סדר שהכי רחוקות מהממלכתיות. הבעיה הגדולה יותר שלו, החל מהשבוע, היא השיח ההולך וגובר על החובה שלו ושל מפלגתו לפרוש מממשלת נתניהו ולהפסיק לתת לה חסות ולגיטימציה.
כל זה קורה לגנץ כאשר זה שבועיים מפלגתו נמצאת במגמת ירידה מתמדת בסקרים. חלקית – בגלל פרישת סער, חלקית – כי הממשלה, וגנץ כחלק ממנה, לא מביאה הישגים, אלא ובעיקר – בעיות. אין עסקת חטופים, ולפי רוב ההערכות, סיכוייה אינם גבוהים, כי חמאס לא מעוניין להתגמש.
חוזר לשיטת מצליח
בציבור שוררת תחושה קשה שהמלחמה מדשדשת, התמיכה הבינלאומית בישראל צונחת צניחה חופשית, העימות עם ממשל ביידן הולך ומחריף, ואם לא די בכך – הסוגיה של גיוס החרדים לא מתקרבת למסלול הרצוי מבחינת גנץ. ברקע השלילי הזה יצטרך יו"ר המחנה הממלכתי להחליט רק על מועד הפרישה. לפי ההערכה במערכת הפוליטית, עזיבת גנץ את הממשלה תתרחש בטווח שבין פסח לתחילתו של כנס הקיץ של הכנסת. הדבר הכמעט יחיד שמסוגל שוב לטרוף את הקלפים ולעצור אותו הוא מבצע גדול ברפיח, אם יוחלט ללכת עליו על אפו ועל חמתו של הנשיא האמריקאי.
יש לציין כי אף נסיבה בין הנסיבות ששינו את תוכנית הפלתה של הממשלה לא נותנת גם היום מענה הגיוני לשאלה המרכזית: מה יקרה מבחינת מובילי המחאה וראשי האופוזיציה בשלב שבו ההפגנות יגיעו לשיא, גנץ יפרוש, ונתניהו יישאר עם קואליציית ה־64 המקורית שלו?
התשובה הנפוצה שהיום בסבירות גבוהה תקבלו מאנשי האופוזיציה (ואגב, גם מאנשי גנץ, אחרי שקרא לקיים בחירות בהסכמה בחודש ספטמבר) היא: "כשביבי יישאר עם 64, תיווצר הדינמיקה שתוביל לבחירות". או בתרגום מעברית פוליטית לזו העממית: "נקפוץ למים ונפעיל שיטת מצליח, אולי יתמזל המזל". כי במקום שאין בו תוכנית הגיונית סדורה, מבוססת מציאות, ישר צצה מילת הקסם "דינמיקה".
במציאות, על אף התקף ההלם והפרנויה כתוצאה מאלימות המפגינים ברחוב עזה, בסביבת נתניהו נרשמה לאחרונה אופטימיות באשר ליציבות הממשלה. המשבר הפוליטי האמיתי, שבאמת איים על המשך כהונתה של הקואליציה המקורית של 64 - זהו משבר הגיוס. ההיגיון הקר השתלט מהר מאוד על המפלגות החרדיות, והיום קיימת הבנה כי סוגיית הגיוס פתירה בהחלט. בינתיים, אחרי השבוע הראשון של המחאה, האיום היחיד שהמפגינים הצליחו לשדר הוא האיום הפיזי על נתניהו, ולא איום פוליטי על ממשלתו.