לפעמים החגיגה נגמרת: הקצינים הבכירים בהנהגה צריכים ללכת

הרמטכ"ל הרצי הלוי, ראש השב"כ רונן בר, מפקד פיקוד הדרום ירון פינקלמן וראש אמ"ן אהרון חליוה - הם פטריוטים ישראלים. בדיוק בגלל זה, ארבעתם צריכים להתפטר מתפקידם – בקרוב.

צה"ל: "בניו של הנייה - פעילי טרור"; הדקות הדרמטיות לפני התקיפה בעזה
גנץ תחת מתקפה מכיוון מפתיע במיוחד: "מציע אבדון, גרסה דהויה של נתניהו"

הם פטריוטים, והתפטרותם תהיה שירות פטריוטי גדול למדינתם ולעמם. הם יניחו את המפתחות וילכו, ובכך יאותתו להנהגה הפוליטית שתם זמנה. שגם היא צריכה לעשות אחד משני הדברים – להתפטר או לכל הפחות להעמיד את עצמה לבחירה מחדש, כדי שהציבור יחליט מי הולכים ומי נשארים. הם יניחו את המפתחות, ובכך יפסיקו לשמש כשכפ"ץ להנהגה הפוליטית, שיכולה עדיין להיתלות בכך שאף אחד עוד לא התפטר, אז למה שהיא תתפטר? הם יניחו את המפתחות, ובכך ייתנו את האות לציבור שעכשיו אפשר לתבוע את השינוי שכולנו המתנו לו בסבלנות עד לשוך השלב הראשון של הקרבות.

אם זה המצב, אין שום סיבה לבהלה ממי ש"הממשלה הזאת תמנה". היא תמנה את מי שאפשר למנות. ובאופן כללי, גם אם זה לא יהיה זמיר, היא תמנה את מי שאפשר למנות. לא יוצנח תת־אלוף לתפקיד הרמטכ"ל. לא יוחדר מקורב מהלשכה של נתניהו לתפקיד הרמטכ"ל. זה תפקיד חשוב מדי וגדול מדי, מכדי שהממשלה באמת תוכל להשתגע. וחוץ מזה, מותר לסמוך על שר הביטחון יואב גלנט שלא יאפשר לממשלה להשתגע. למה אפשר לסמוך עליו? כי הוא הוכיח כבר כמה פעמים שאפשר. הוא הוכיח כבר כמה פעמים שבעניינים מהסוג הזה הוא לא מוכן להשתגע.

ובמילים אחרות: הסיבה הראשונה התיישנה. הסיבה השנייה איננה סיבה. כלוחמים וכמפקדים יש להלוי, לבר, לפינקלמן ולחליוה תחליף. כמתפטרים, אין להם תחליף. ממילא – העברת המפתחות מהלוי לזמיר, או למישהו אחר שייבחר, אינה העברה מקצין פחות טוב לקצין יותר טוב. אין שום דרך לדעת שזמיר מתאים יותר מהלוי להיות רמטכ"ל. אין שום דרך לדעת שתחת זמיר האסון היה נמנע, או היה קטן יותר. ייתכן שהיה בדיוק אותו דבר. ייתכן שהיה גדול יותר. רק דבר אחד אנחנו יודעים: אסון בקנה מידה גדול קרה בכהונתו של הלוי - מה שמחייב מהלך של החלפת המפקד.

"איש מאיתנו לא ישכח את תרומתך לביטחון המדינה במשך עשרות שנים", אמרה ראש הממשלה גולדה מאיר לרמטכ"ל דוד אלעזר, בישיבת הממשלה שבה הגיש את התפטרותו. "בלב מלא כאב אנחנו נפרדים ממך. בשעות אלה, שאין קשות מהן בשביל איש כמוך, תדע כי לב כל אחד ואחד מאיתנו איתך". לבה של גולדה – כתב הביוגרף שלה, מירון מדזיני – "חישב להיקרע". כך ראוי שנרגיש גם אנחנו כשהרמטכ"ל הלוי יתפטר.
מלחמת יום הכיפורים פרצה ב־6 באוקטובר. דדו התפטר חצי שנה לאחר מכן, בתחילת אפריל. ראש הממשלה התפטרה שבוע אחר כך. ולא – זה לא משום שגולדה הייתה בהכרח מוסרית יותר מנתניהו, או פחות קשורה לכיסא. ראשי ממשלה לא עוזבים מרצונם, הם עוזבים כשמאלצים אותם לעשות זאת. או שהבוחרים מאלצים, או שהמפלגות והעמיתים מאלצים.

אז הם יתגייסו?
עם כסף, בלי כסף, עם בג"ץ, בלי בג"ץ, בחודשים הקרובים לא נראה עלייה בגיוס חרדים לצה"ל. מי שחלם על ארבעה גדודים חדשים שיפְטרו אותו או אותה משירות המילואים הבא – זה לא יקרה. עמדת החרדים נגד גיוס יציבה. ההנהגה תצופף שורות. הלחץ על צעירים לא להראות סימני שבירה יתגבר. נכון, אם רק 10% מתלמידי הישיבות היו לובשים מדים – 6,000 צעירים! – זה היה משמעותי מאוד. אבל מהלכים כאלה לא קורים ביום אחד. ולא ביומיים. ומה שחשוב בהקשר הזה הוא דבר אחד: לא להכריז בעוד שלושה חודשים על כישלון, כי זו הסכנה הכי גדולה שאורבת לנו. עוד שלושה חודשים כל מיני חכמולוגים יודיעו שהנה, ניסינו בכוח וזה לא הלך, ולכן צריך לחזור למהלכים של חיזור ושכנוע ומשיכת זמן. חשוד עיקרי בשבירה מהירה: בצלאל סמוטריץ' (שממילא מתנגד למהלך משמעותי לגיוס חרדים). אבל הוא כמובן לא יהיה היחיד.

והנה עוד כמה הערות על האפשרות של מהפכה ביחסי החרדים ומדינת ישראל.
יכול להיות שזה באמת נגמר. החדשות הטובות הן שמהתסבוכת שהמדינה נכנסה אליה באמת אין דרך חזרה להסדר הקודם או דומה לו. עכשיו נדייק את המסר הזה: הסדר תורתו אומנותו היה הסדר שיש לו משמעות בסיסית שצריך לזהות – מדינת ישראל למעשה "גייסה" צעירים חרדים לישיבות. היא אמרה להם: או שתלכו לצה"ל, או שתלכו לישיבה. ומכיוון שהמגזר רצה שילכו לישיבה, ומכיוון שהמדינה מימנה את המסלול הישיבתי, בפועל זה היה גיוס מדינתי לישיבות. וזה – כך צריך לקוות – נגמר. אם צעירים חרדים ירצו להמשיך לשבת בישיבות, זה כבר לא יהיה משום שהמדינה תשלח אותם לשם, כמעט תכפה עליהם.

להנהגה החרדית אין חלופה. ישי כהן כתב בשבוע שעבר שממשלת הימין המלא הייתה הגרועה ביותר לחרדים אי־פעם. יכול להיות שזה נכון, ויכול להיות שזה צירוף מקרים. ההכרעה בבית המשפט השתלבה במציאות ביטחונית חדשה, ולא בטוח שתחת ממשלה אחרת התוצאה הייתה אחרת מזו שיש עכשיו.

כך או כך, להנהגה החרדית יש קושי ממשי: היא יכולה לפרק את הממשלה, אבל אין אף מנהיג שיוכל להציע לה את מה שנתניהו מוכן לנסות להציע לה. אין אף מנהיג אחר שישכב על הגדר כדי למנוע את ביטול הפטור כמו שנתניהו יעשה. אם המנהיגים החרדים היו חושבים שיש בנמצא אדם כזה, הם היו מפרקים את הממשלה כבר בסוף השבוע שעבר. אבל הם אנשים מפוכחים: בני גנץ לא ירצה ולא יוכל לתת את מה שנתניהו לא מצליח לתת. גם גדעון סער לא. גם נפתלי בנט לא. האמת היא שבהחלט ייתכן שאין אף מנהיג פוליטי בישראל שיוכל להחזיר את המצב הקודם, ובטח שאין אף אחד שיסכים לזחול על גחונו למען העסקנים החרדים כמו נתניהו.

מה החרדים יעשו? נבואה היא דבר בעייתי, אבל נראה שזה מה שיעשו:
דבר ראשון, יישארו בממשלה ויחתרו לחקיקה. יש זמן. רק במאי יהיה דיון מורחב בבית המשפט. רק בסוף יוני מושב הכנסת הבא מתפזר.
דבר שני, ינסו לסתום כל סדק בחומת ההתנגדות החרדית לגיוס.
דבר שלישי, ייצאו להפגנות שידגימו עד כמה הרעיון של גיוס בכפייה לא ריאלי.
דבר רביעי, יחפשו בעלי ברית שאותם עוד אפשר לשכנע שמוטב להתקדם בהסכמה.
דבר חמישי, יצעקו געוואלד ויאשימו את היועצת המשפטית, השופטים, האנטישמים וכל שאר הגורמים שיכולים לסייע להם לגייס תמיכה מחודשת, לפחות בקרב הנהגת הימין והציבור הימני. כלומר, הם ינסו לשכנע את הבוחרים הרבים של הציונות הדתית, שרוצים לראות את החרדים מתגייסים, שכל מה שמתחולל כעת הוא עוד סיבוב של הקרב הישן נגד האקטיביזם של בית המשפט העליון.
דבר שישי, יחפשו קומבינות להעברת כסף ממקורות תקציביים אחרים לגיבוי הישיבות. בזה יסייעו להם נתניהו וסמוטריץ'.

מה נתניהו יעשה? ראו סעיף קודם. נתניהו יסמן אויבים: היועמ"שית, השופטים והשמאל שונא החרדים. הוא ינסה להשתמש בקרב על תורתו אומנותו במסגרת מהלך להחזרה של בוחרי הימין למחנה.

מה גנץ יעשה? החרדים לא יאמצו את המתווה שהוא נראה מחויב לו. מה תפקידו? לנסות להשאיר את השער סגור. שלא יהיה לאן לברוח מהמציאות החדשה שנוצרה. באותה הזדמנות, כדאי לו להתפכח: אין תמיכה חרדית ממשית בעתיד הפוליטי שלו.

מה בנט יעשה? מישהו שמע את המנהיג העתידי של מפלגת הימין־מרכז אומר משהו ברור על החרדים בשבועות האחרונים? יש סיכוי לא מבוטל שמהבחירות הבאות תצא ממשלה בראשותה של מפלגת ימין־מרכז שתחזיק את הקלפים למגוון של קואליציות. איך ממשלה כזאת תצא מתסבוכת החרדים? אחת האפשרויות היא ללכת לכיוון שבנט רצה בזמנו ללכת אליו ולא הלך: הורדת גיל הפטור ל־18. כלומר, שחרור מלא של החרדים מחובת גיוס, וביטול סופי ומוחלט של ההסדר שגרם למדינה לגייס חרדים לישיבות.

מהלך כזה יהיה למורת רוחה של ההנהגה החרדית – כי הוא מפרק את זרוע השליטה העיקרית של ההנהגה בציבור החרדי. מהלך כזה יחייב מהלך מקביל של שינוי מערכת התמיכות וההטבות המדינתית – כדי להתמודד עם הטענה לאי־שוויון. מיד נסביר איך זה יכול להיראות.

כאן אני נכנס למחוזות הפנטזיה, לא משום שמה שמוצע כאן איננו אפשרי, אלא משום שטרם נמצא המנהיג הפוליטי שיש לו עמוד שדרה יציב מספיק וסיכוי ריאלי להיבחר שיתמוך בהצעה הפשוטה למדי הזאת: כל צעירה וצעיר מקבלים צו גיוס. כל צעירה וצעיר עומדים מול דילמה אישית פשוטה: יתגייסו – יקבלו. לא יתגייסו – לא יקבלו. דתיים, חרדים, ערבים, דרוזים, נשים, גברים, לא מוגדרים, טרנסים וטרנסופובים, מתנחלים ושמאלנים, תושבי הצפון ותושבי הפזורה הבדואית. כולם. ואגב, לא צריך שירות לאומי, ולא מסלולים מיוחדים לחרדים, ולא מסלולים מיוחדים לשירת נשים, פשוט צה"ל. ייעשו כמובן התאמות כדי שלכל חייל וחיילת תהיה אפשרות לשרת באופן שלא יפגע ישירות באמונותיהם ובמצפונם, אבל לא צריך להגזים בזה. צה"ל לא צריך להפוך לצבא של מיליציות מגזריות. בעיקר לא במציאות שמי שבאמת לא רוצה - פשוט לא מתגייס.

השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, ובספר "גולדה" של מירון מדזיני.
[email protected]