אם נדרשת דוגמה אחת כדי להסביר לאיזה מקום רדוד הידרדר השיח שלנו, היא נמצאת בטענה שלפיה אין שום בעיה לחתום עם חמאס על עסקה טובה שתחזיר את החטופים הביתה ותהיה טובה למדינת ישראל, והדבר הכל כך פשוט הזה לא מתרחש רק משום שבנימין נתניהו לא רוצה שהוא יתרחש. למה הוא לא רוצה? ובכן, ראש ממשלת ישראל, לפי הגישה הזו, ההולכת ותופסת אחיזה ביותר ויותר מעגלים, מעדיף שהמוני החטופים שלנו – גברים ונשים, חיילים ואזרחים, צעירים וקשישים – ייפגעו וייאנסו ויירצחו בעזה, משום שהשחרור שלהם עלול להזיק לו פוליטית.
האמת היא שאני אפילו לא מצליח להתחיל להבין איך מותם של החטופים ישרת את נתניהו, אבל אני יודע שאם מתחילים לחפש קונספירציות הזויות מהז'אנר הזה, אפשר להשליך אותן בקלות גם לכיוונים אחרים. רוצים דוגמה? ובכן, אם נובס במלחמה הזו, נתניהו, כמי שמנהל את המערכה, יקבל מכה פוליטית קשה, נכון? ואם נתניהו יקבל מכה פוליטית קשה, זה יסייע ליריבים שלו, כלומר לבני גנץ, לגדי איזנקוט, ליאיר לפיד, ולאביגדור ליברמן. אם כך, האם אין חשש שכל אלה, ובמיוחד גנץ ואיזנקוט, שיושבים בקבינט המלחמה, ינסו לסייע לאויב נגדנו?
התשובה פשוטה. לא. אין חשש. אלה תיאוריות הזויות ומטורפות שיושבות על אותה לוגיקה שמקימה את החשד נגד נתניהו. ומי שיושב באולפנים ומדבר על ראש הממשלה שלנו – יהודי, ישראלי, ציוני, פטריוט, שעשה בחייו כמה דברים לטובת המדינה הזו – כעל מי שיש לו עניין שאזרחים ישראלים ימותו בידיהם של רוצחי חמאס, לא על בנימין נתניהו הוא מעיד, אלא על עצמו. וכשטענות כאלה מנורמלות בתקשורת - בין כשהן נשמעות מפיהם של כתבים ופרשנים, בין כשהן נשמעות מפיהם של פוליטיקאים – הן מלמדות על התחתית שאליה מדרדרת אותנו השנאה.
למה השיח זולג אל המקום הזה? משתי סיבות. האחת, משום שהוא משרת את מי שמבקש ממילא להפיל את נתניהו וכעת הוא מגייס באופן ציני את סוגיית החטופים לקידום ענייניו. השנייה, כדי למנוע דיון ענייני בסוגיית עסקת החטופים. הדיון הזה – על תנאי העסקה הראויים, ועל מה טוב לנו ומה מסוכן לנו – הוא דיון חשוב ביותר. הדילמה לגבי מחירה של עסקה – כשחייהם של החטופים מזה, והפגיעה האפשרית במערכה מזה – היא דילמה אמיתית.
ההתלבטות אם שחרור של 40 חטופים בלבד כעת, אם יש אפשרות כזו, לא עלול לגזור את גורלם של האחרים – היא התלבטות שאי אפשר שלא לעסוק בה. אבל שום שיח מהסוג הזה לא מתקיים אצלנו. במקום זה התקשורת מתמסרת מרצון לידיהם של מי שמנסים לגרור אותנו לדיון בין טובים לרעים, ובין מי שהחטופים חשובים להם למי שמוצגים כערלי לב שלא אכפת להם מהם.
ומכיוון ששום דיון אמיתי לא יכול להתנהל באווירה המסיתה הנוכחית, אזי אנחנו רואים את יריביו של נתניהו, כשמצד אחד הם תולים על כביש ירושלים-תל אביב שלטים המאשימים אותו בכך שחיזק את חמאס ואפשר לו להתעצם, ומצד שני הם קוראים לו לחתום על עסקה שתחזק את חמאס ותסייע לו לשרוד - והם אפילו לא נדרשים להסביר את הסתירה. רק בעולם שבו הפוליטיקה והמשטמה מנטרלות לחלוטין את היכולת לחשוב, שני הטיעונים האלה יכולים לדור בכפיפה אחת. וכשנחתום על עסקה וניסוג לאחור ונשחרר המוני מחבלים רוצחים ונאפשר לחמאס להתארגן מחדש, מה תעשו אז? תטפסו פעם נוספת על שלטי הדרך ותתלו שוב כרזות הקובעות שנתניהו מחזק את הטרור ותקראו לו "אתם אשם"?
כתבתי כאן בעבר שלדעתי, ההחלטה ללכת על עסקת שליט הייתה הגרועה ביותר שקיבל נתניהו בשנותיו הארוכות כראש ממשלה. התנגדתי לה אז, כתבתי נגדה אז, ומאותו מקום בדיוק אני חושש מאוד מעסקה מסוכנת גם היום. ואחרי שאמרנו את זה, ברור לכולנו שמי שרוצה לראות את החטופים איתנו בבית, מבין שכנראה שאין דרך להגיע לזה ללא עסקה. שניים־שלושה חטופים אפשר להחזיר במבצע צבאי. לא את המספר האסטרונומי שמוחזק בעזה כיום. מכאן, הכל מתחיל ונגמר בשאלה מה יש בעסקה הזו. וזה בדיוק הדיון שהיה צריך להתנהל כאן. דיון ענייני, עם טיעונים, בלי פופוליזם ובלי כריכת התקווה לעסקה עם התקווה של המפגינים להדחתו של נתניהו.
אבל לפני כל זה, חשוב מאוד להפריך את השקר הגדול שמונח בבסיס כל העיסוק בסוגיה הזו בשבועות האחרונים. כל מי שחי ממה שמשודר פה בתקשורת, יכול לקבל את הרושם שעשרה מיליון אזרחי ישראל מוכנים לשלם כל מחיר שידרוש חמאס תמורת עסקה - גם אם הדבר כרוך בשחרור המוני של רוצחים, בנסיגה של כוחותינו ובחזרת העזתים לצפון הרצועה – ורק איש בלתי נסבל אחד העונה לשם בנימין נתניהו עומד בדרכם ומפריע להם להשיג את מבוקשם.
אלא מה? שעמדתו הקשוחה של נתניהו מול חמאס, ואני מדבר על עמדתו הנוכחית, זוכה לרוב עצום בציבור. בסקר של INSS - המכון למחקרי ביטחון לאומי, הסכימו 61% עם הקביעה שלפיה "על צה"ל להמשיך בלחימה כל עוד לא מוטט שלטון חמאס, גם אם משמעות הדבר היא שלא ניתן יהיה להחזיר את החטופים". רק 29% התנגדו לעמדה הזאת. בתשובה לשאלה "אם חמאס יתנה עסקה לשחרור החטופים בכך שקודם ישראל תפסיק את האש ותיסוג מעזה, האם לדעתך יש לקבל תנאי זה בתמורה לשחרור מיידי של כל החטופים, אזרחים וחיילים?", השיבו 60% בשלילה, ורק 28% בחיוב.
בסקר אחר, שפרסם המכון למדיניות העם היהודי, נשאלו הנסקרים "נניח שמנהיגי ישראל מגיעים למסקנה שיש להם רק שתי אפשרויות, איזו מהן צריך לדעתך לבחור?". 25% מהיהודים שענו לסקר השיבו: "החטופים יוחזרו וחמאס יישאר לשלוט בעזה". 47% בחרו ב"החטופים לא יוחזרו וחמאס יאבד את השלטון בעזה".
הסקרים הללו נערכו במהלך חודש פברואר.לא ראיתי מאז סקרים אחרים, ובהחלט ייתכן שבחלוף הזמן ישנן תזוזות כאלה ואחרות, אבל המגמה ברורה. לציבור ענק חשוב לנצח את חמאס אפילו במחיר של השארת החטופים בעזה. כתבתי כאן לאחר פרסום הסקרים הללו, שהאפשרויות שהוצגו לנסקרים היו חדות ואכזריות ולא הותירו אפשרות ביניים שנראית לי הנכונה: לא לוותר על הכרעת חמאס ולא לוותר על החטופים, ומנגד כן להמשיך להפעיל לחץ צבאי וכן להמשיך לגלות עמידה קשוחה במו"מ עד שנצליח לשחרר כמה שיותר חטופים במחירים כמה שיותר טובים.
מה שחשוב להבין, נוכח דעת הקהל הזו, זה שהניסיון לבודד את נתניהו ולטעון שאין עסקה בגללו, איננו אלא תעמולה נחותה. נתניהו איננו לבד. לנתניהו, בהקשר הזה, יש גב ציבורי רחב מאוד. וכל זה עוד לפני שתהינו על האופן שבו יוצא שר הביטחון יואב גלנט כמו פייה טובה בהקשר הזה. האם יש הבדל בינו לבין נתניהו? האם מישהו מכם ראה אותו דוחף לוותר לחמאס ולחתום על עסקה, בתנאים שנתניהו מתעקש לא לקבל? עד עכשיו, כך לפחות נראה מבחוץ, השניים די מיושרים בעניין הזה. אז איך זה שנתניהו מוצג כמו האיש שבגללו בנותינו נאנסות במנהרות, וגלנט מוצג כמו מי שכלל לא קשור לאירוע הזה? אני חושב שכולנו יודעים את התשובה.
זכר החורבן
עתידנו כאן תלוי במידה רבה מאוד באופן שבו ייחרטו אירועי 7 באוקטובר אצל אויבינו. האם היום הזה ייקבע אצלם כניצחון גדול או כתחילתו של חורבן? האם יחיא סנוואר ייזכר בהיסטוריה של הפלסטינים כמצביא ענק, או כמי שהביא כליה על עצמו, על ארגונו, ובמידה רבה גם על עמו? ועל זה בדיוק, על המסקנה שיסיק העולם כולו מהמלחמה הזו, אנחנו נלחמים היום ברצועת עזה.
ובדיוק מהסיבה הזו יש חשיבות אסטרטגית לכך שהחורבן שנשאיר אחרינו ברצועת עזה יפעיל אצל הערבים את אותן בלוטות זיכרון שמפעילה להם כבר 76 שנה "הנכבה". אנחנו צריכים לפגוע במנהיגים שלהם, אנחנו צריכים לפגוע בתשתיות שלהם, אנחנו צריכים להחזיק בידינו את האדמות שלהם, אנחנו חייבים לגרום לכל עזתי להטיח את ראשו בקיר ההרוס של ביתו ולהתחרט על 7 באוקטובר. זו צריכה להיות נוסחת הבסיס לעסקה. האם התמורה שנשלם תפגע או לא תפגע בסיכוי שלנו להוביל אותם אל התבוסה ולהנכיח אצלם את תודעת התבוסה.
אם שחרור המוני של מחבלים יוכל לגרום בעולם הערבי לתחושה שהפסדנו, אז אסור לשחרר אותם. אם חזרת העזתים לצפון הרצועה תסייע לחמאס לעמוד על הרגליים ותגרום לתושבי שדרות לחשוש לחזור הביתה, אז זה קו שאי אפשר לסגת אליו. אם הפסקה ארוכה בלחימה תאפשר לארגון הטרור להתייצב על רגליו ולקוות שככל שהזמן יעבור האמריקאים ימנעו מאיתנו להמשיך, אז אין להסכים לה. זה המבחן. רק לפיו צריך להחליט איזו עסקה טובה לנו ואיזו לא. וכשכלום מזה לא נדון ברצינות, וכשמבחינתה של העיתונות שלנו הדיון מתחיל ונגמר ברגשות, קל מאוד להכריז "ביבי רע" ולסגור עניין.
סליחה, איפה היציאה?
עסקת שליט הייתה אירוע אסוני. לא רק בגלל הישראלים שנרצחו על ידי המשוחררים. אפילו לא מפני שכמה מהם, ובראשם סנוואר, הובילו את טבח 7 באוקטובר. עסקת שליט הייתה נוראית בעיקר משום שבאמצעותה לימדנו שוב את האויבים שלנו עד כמה אנחנו שבירים. עד כמה אין לנו עמוד שדרה. עד כמה אנחנו לא מסוגלים לעמוד על מה שחשוב לנו. עד כמה אנחנו חברה של קורי עכביש. האגדה שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו, שלפיה האויב יודע להעריך את הנכונות שלנו לשלם כל מחיר כדי להביא את החטוף האחרון ארצה, תופסת אולי בשווייץ או בשוודיה. בסביבה שלנו איש לא דובר את השפה הזו. בסביבה שלנו החזק מרתיע והחלש נטבח.
העובדה שנמלטנו מלבנון עם הזנב בין הרגליים והסברנו שאנחנו לא יכולים לסבול עוד אבידות, הייתה שיעור נפלא לכל אחד מהאויבים שלנו שעם אבידות אפשר להבריח אותנו. העובדה שיצאנו מגוש קטיף והסברנו שאין טעם לסבול שם עוד פיגועים ועוד הרוגים, לימדה את הפלסטינים שעם פיגועים והרוגים אפשר לקפל אותנו. אני, כידוע, מתנגד בכל מאודי להקמתה של מדינה פלסטינית. אבל גם תומכי רעיון שתי המדינות צריכים להבין שהם חייבים לוותר עליו כעת, ולו משום שאם הטבח בכפר עזה ייתפס כאירוע שהוליד את המדינה הזו, זו תהיה עוד הוכחה לכך שדם וכוח ואלימות ואונס ותינוקות שחוטים הם דרך בטוחה להכניע אותנו.
ומהמקום הזה אנחנו חייבים להבין שהשאלה איך נצא מהמלחמה בכלל, ומהעסקה הזו בפרט, יכולה להיות שאלה כמעט קיומית. תארו לעצמכם שאנחנו מאפשרים עכשיו לעזתים לחזור לבית חנון, כשהמלחמה בעיצומה, כשחמאס עדיין מתפקד, וכשפה ושם עדיין עפות לעברנו רקטות. מישהו חושב שתושבי שדרות, שנמצאת מטר וחצי משם, יוכלו לנהל איזושהי שגרה בטוחה?
ובכלל, בואו לא נהיה תמימים. הרי כל מה שחמאס מחפש עכשיו אלה דרכים לעצור אותנו. אם אפשר להסיג את כוחותינו לגמרי, הכי טוב. אם לא, אז לפחות לחלץ מאיתנו התחייבות להפסקת אש ארוכה ככל האפשר, מתוך תקווה שבינתיים הלחץ הבינלאומי יכריע אותנו ויחייב אותנו להפסיק לגמרי. במילים אחרות, מה שטוב לו רע לנו, ולהפך. משכך, חייבת להיות מול העיניים שלנו כל העת הידיעה שפגיעה בהישגים שלנו במלחמה עלולה לגזור את גורלנו בכלל ואת גורלו של חבל הארץ הסמוך לרצועה בפרט. הניצחון הגדול ביותר שלנו יהיה ביום שבו נקים מחדש את כפר עזה וניר עוז ובארי, ונפריח אותם, ונבנה אותם, וילדים יוכלו לשחק שם תופסת בביטחון מלא ובידיעה ששום רע לא יאונה להם. כל דבר שהוא פחות מזה – יהיה תבוסה שלנו.
היעד המרכזי של המלחמה הזו הוא הכרעת חמאס. כל מטרה חשובה אחרת באה אחריו. רק אחריו. ובכל פעם שהדיון באולפן עובר לרגש, ומולנו רצות תמונותיהן קורעות הלב של החטופים הנמקים בעזה, צריך לזכור שמספרם של הנופלים במלחמה הזו גבוה יותר. והם מסרו את חייהם, כי אחרי הטבח הנוראי היה ברור להם שאין למדינת ישראל דרך לחיות כאן בלי להכריע את חמאס. לא קצת. לא בערך. עד הסוף.
ואם מישהו היה חושב בתחילת הדרך שהשבת החטופים חשובה מהכרעת החמאס, לא היינו יוצאים כלל למלחמה הזו ולא היינו מסכנים את חייהם של כל כך הרבה חיילים שלנו, אלא היינו מציעים לסנוואר עסקה פשוטה בהרבה: אתה תוותר על החטופים, אנחנו בתמורה נוותר על הכוונה להיכנס לרצועה, ושני הצדדים יעצמו עיניים, ישכחו מה קרה ב־7 באוקטובר וימשיכו הלאה בדרכם כאילו לא אירע דבר.
מדינת ישראל מנהלת מו"מ קשה עם אויב אכזר. יש לו דרישות, יש לנו דרישות, וכל אחד מהצדדים מנסה לשלם כמה שפחות ולקבל כמה שיותר. וזה לא פשוט. ובסיטואציה כזו, ברור לכל ילד שכשהרחובות שלנו צועקים שחייבים "עסקה עכשיו", אנחנו מסייעים לסנוואר. לא בכוונה. לא ברצון. אבל זו התוצאה. איזו סיבה יש לחמאס להתפשר כשציבור ישראלי גדול יוצא לרחובות ודורש עסקה גם אם הוא לא יתפשר? אם זה היה מו"מ עסקי על רכישת דירה, וההפגנות הללו היו גורמות לנו לשלם עוד 20 אלף שקל, זה לא היה אסון גדול. העניין הוא שבמצב שבו אנחנו נמצאים, כל גרם של הפסד במו"מ עלול לעלות לנו במחיר דמים כבד.
הקמפיין להחלשת הדעת
זה מדהים עד כמה לא למדנו את הלקח. וזה מדהים עד כמה אנחנו בסיבוב חוזר, זהה להפליא, למה שהתחולל כאן בימי עסקת שליט. וזה מדהים כיצד גם אז, ממש כמו היום, נפלנו קורבן לקמפיין שנועד להחליש את הדעת של הציבור הישראלי, וגם אז, כמו היום, היה מדובר בקמפיין שנועד לשבור את הצד הלא נכון.
צפיתי השבוע בשני פרקים מרתקים של "המקור", ששודרו בערוץ 13 בשנת 2016 וחקרו את סיפור שליט. שני קטעים מרתקים שם היו צריכים ללמד אותנו לקח, שככל הנראה לא נלמד. בראשון משוחח ישראל רוזנר עם מגישת גל"צ יעל דן על החלטתה לסיים כל תוכנית שלה בשיר שנכתב לגלעד שליט. "אמרנו, אנחנו נשמיע את זה כל יום ונזכיר את גלעד שליט ונספור את הימים", סיפרה. "זה בא ממקום מאוד אמוציונלי. זה לא בא מהחלטה של איזו אסטרטגיה, אפילו בלי לתת לעצמנו באמת דין וחשבון של כל המשמעויות".
"אתם בשום רגע לא חושבים שאולי הלחץ הזה מלמטה מעלה את המחיר?", הקשה עליה רוזנר. "אנחנו מודעים לזה", השיבה העיתונאית הוותיקה. יעל דן היא באמת דוגמה אחת קטנה מתוך תקשורת ענקית שנשטפה כולה בקמפיין ההוא, אבל בדברים שלה יש כדי ללמד הרבה.
בקטע נוסף מתואר ביקורו של שר הביטחון אהוד ברק במרץ 2009 במאהל המחאה של משפחת שליט, ביקור שזכה להתייחסות גדולה בארץ ובעולם. ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, סיפר ל"המקור" על טלפון שקיבל מראש השב"כ יובל דיסקין, שהבין שלביקור הזה של שר הביטחון יכולה להיות השפעה רעה על המו"מ.
"אם ברק כבר מוכן להיכנע, אז בואו נעלה את המחיר, כלומר בואו לא נגמור", הסביר אולמרט. "ואז הוא מצלצל אליי בלילה (דיסקין – ק"ל), ואומר לי 'חמאס מתנגד לרשימה' (רשימת המחבלים המיועדים לשחרור שהוצעה קודם לכן – ק"ל). אחרי זה, כשהוא ישב בישיבת ממשלה, יובל אמר שמה שלפי דעתו שינה את העניין זה הביקור של ברק באוהל". עמוס ידלין, ראש אמ"ן בימים ההם, חיזק גם הוא את הטענה. "זו טענה נכונה. כאשר דבר כזה נאמר ונשמע על ידי האויב, ברור שעמדותיו מתקשחות".
אז אי אפשר למדוד במדויק כמה משפיעים כל הפגנה וכל ראיון וכל התבטאות של כל אחד על הסיכוי להחזיר את החטופים הביתה במחיר שנוכל לשלם, אבל כדאי מאוד לקרוא את ההיסטוריה ולהבין איזה נזק אנחנו גורמים לעצמנו.
יוציאם מחושך וצלמוות
ועוד מילה אחת אחרונה וחשובה. ההצגה של כל מי שחושש מעסקאות שיסכנו אותנו ככזה שלא אכפת לו מהחטופים היא הצגה מכוערת ופוגענית. אין בישראל מי שלא מייחל בכל לבו לחזרתם של החטופים הביתה, אבל חברה חפצת חיים חייבת לאפשר דיון על מחירה של העסקה המוצעת, על סיכוייה ועל סיכוניה. כמי שחי שנים ארוכות בתוך מדמנת השיח הישראלי - עם התגובות החריפות, עם ניבולי הפה, עם הקללות ועם איחולי הרע מצדם של כל מי שלא אוהבים את מה שאתה כותב - למדתי עם השנים לפתח עור עבה ולהתעלם.
הפעם, כשאני קורא את השקרים הללו, שמציגים את כל מי ששואל שאלות כאויבם של החטופים - דברים היוצאים מעיתונאים, מקמפיינרים ומפוליטיקאים ציניים - קשה להתעלם. מתוך החלטה שקיבלתי על עצמי, לנסות שלא להיגרר אחרי אנשי המדון הללו, בחרתי שלא להשיב להם באופן אישי. במקום זה, אמשיך לצאת לבית הכנסת מדי לילה, עם רעייתי ועם קבוצה של חברים, כדי להקדיש 30־40 דקות יומיות לאמירת תהילים ולתפילה להחזרתם של החטופים.
"יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ ה' אֱלוהֵינוּ וֶאֱלוהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּחַזֵּק וְתִשְׁמוֹר וְתִנְצוֹר אֶת אֲחֵינוּ בֵּית יִשְֹרָאֵל, הַשְּׁבוּיִים וְהַשְׁבוּיוֹת, בַּעֲבוּר שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים בַּעֲבוּרָם. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמָּלֵא רַחֲמִים עֲלֵיהֶם, יִשְׁמְרֵם מִכָּל צָרָה וְצוּקָה וּמִכָּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם, יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וִישִׁיבֵם מְהֵרָה לְחֵיק מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם, ונֹאמַר אָמֵן. אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, הַנְּתוּנִים בְּצָרָה וּבַשִּׁבְיָה, הָעוֹמְדִים בֵּין בַּיָּם וּבֵין בַּיַּבָּשָׁה, הַמָּקוֹם יְרַחֵם עֲלֵיהֶם, וְיוֹצִיאֵם מִצָּרָה לִרְוָחָה, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן".
המורה לתנ"ך ריבלין
לפני כמה ימים עלה בכאן רשת ב' ראיון מצולם שהקליט עמיתי אריה גולן עם הנשיא לשעבר ראובן (רובי) ריבלין. בין השאר, פנה ריבלין ל"כל מנהיגי ישראל", וביקש "אנא, אל תכתבו 'יחד ננצח'. תדאגו שנהיה יחד". אמירה יפה וגם חשובה. אלא שכמה שניות אחר כך הוא פצח בביקורת על "אחד מהמנהיגים" שלנו, כשגם לעולה חדש מקירגיסטן שלא מבין מילה בעברית היה ברור לאיזה מנהיג הוא מכוון.
ריבלין דיבר על מנהיג שחושב שהוא יכול לפתור לבד את כל הבעיות, שלא רוצה לחלוק עם אחרים את ההצלחה, ושחושב שהכישלון הוא רק של אחרים. יש מנהיגים, המשיך, שרוצים להידמות לבן־גוריון או לבגין, ויש מנהיגים שרוצים להיות כמשה וציפורה. רק שהיו אנשים שרצו להיות משה וציפורה, ולבסוף מצאו את עצמם כאחאב ואיזבל, לדבריו.
ובכן, לא נרחיב פה בעניינם של אחאב ואיזבל. מי שמעוניין לקרוא בהרחבה על מעשיהם הרעים, על חטאיהם, ועל העבודה הזרה שטיפחו, מוזמן לפתוח תנ"ך. מה שבכל זאת ראוי להזכיר כאן זה את הנזיפה של אליהו הנביא באחאב "הרצחת וגם ירשת?", ואת הנבואה שלו, שהתגשמה, באשר למה שיקרה לגופתם של אחאב ואיזבל אחרי מותם. את דמו של אחאב ליקקו הכלבים. על רעייתו נכתב ש"הייתה נבלת איזבל כדומן על פני השדה". ולא סתם. המלכה איזבל מצאה את מותה במהלך מרד, כשהיא מושלכת החוצה מחלון הארמון, כאשר דמה מותז "אל הקיר ואל הסוסים", וכשהיא נרמסת ברגליהם. איזה תיאור.
מי ששומע את הדברים, לא יכול שלא לתהות מה בער לריבלין לומר אותם. שהרי יש אפשרות למתוח ביקורת, והוא כבר עשה את זה יותר מפעם אחת. אבל ככה? מה מביא את מי שישב במשכן נשיאי ישראל לראות את מה מתרחש ברחובות שלנו, ולהתעקש לזרוק עוד גפרור משלו למדורה? ומה הוא רצה להגיד כשהזהיר/איים שיש בהנהגה שלנו מי שעלולים לגמור כמו אחאב ואיזבל? בימים שבהם יש בינינו מי שעושים מאמצים גדולים להביא לחיבור, ומנגד רבים שתקועים עמוק ב־6 באוקטובר וכל עניינם בהמשך המדון - עצוב מאוד שנשיא מדינת ישראל לשעבר לא מצליח להתעלות לגודל השעה ובוחר להימנות עם הקבוצה השנייה.
