בחצי השנה המסויטת שעברה עלינו יש שיא ושפל. זו הייתה שעתה הקשה, שלא לומר העלובה, של הצמרת המדינית והצבאית. זו הייתה שעתו הגדולה של העם ושל לוחמיו. קשה לדמיין עם אחר מתרומם מהאפר של 7 באוקטובר, מהתבוסה המשפילה, מהמפלה הכואבת והמדממת, חוץ מהעם שלנו. קשה לחשוב על צבא אחר שמתאושש תוך יממה מאחד המחדלים הגדולים בתולדותיו ובתולדות העמים. אשרינו שזכינו בלוחמים ובאזרחים האלה. אסוננו שזכינו במנהיגים הללו ובחלק מהמפקדים הללו.
עדויות מטלטלות מהטבח בניר עוז: "זה היה בסדר גודל של שואה"
אין בעולם מדינה דמוקרטית שבה הממשלה הייתה נותרת על כנה יותר משבוע ימים לאחר טבח 7 באוקטובר. אצלנו, לא רק שהפושעים נותרו במקום הפשע - הם ממשיכים להתעמר במדינה שבחרה בהם לתפקידיהם. חלק מהם גם מפעילים מכונות רעל מתוחכמות נגד המשפחות שהופקרו ב־7 באוקטובר. במקום להתייצב מול משפחות החטופים והנרצחים בראש מושפל, נכלמים ומבוישים, חלק מה״מנהיגים״ שלנו מאשימים את האזרחים שהופקרו לשחיטתם במפלה כולה.
אין כמו קיבוץ ניר עוז להמחשת האסון. קיבוץ קטן, 380 חברים בסך הכל, חי בצניעות בשולי העוטף, רחוק מהמרכז, קרוב מאוד לעזה. חקלאות, פלחה, שלחין, מטעים, בקר ולול. וגם נירלט, מפעל לחומרי איטום, החומרים שנדרשו כל כך באותו בוקר מחריד של תחילת הסתיו, בשנה שעברה. מעל ל־20 שנה גדלים ילדי הקיבוץ בצל הקסאמים. כמו ילדי העוטף כולו. לא רוטנים, לא מתלוננים, חשים מוגנים בשמורת הטבע הקטנטנה שלהם, הטובלת בירק, היפהפייה.
ב־7 באוקטובר עלה כל זה באש וטבל בדם. ניר עוז מסמל את זוועת 7 באוקטובר כי הוא המקום היחיד שאליו לא הגיע אף אחד לעזרה בבוקר ההוא. לא שוטר, לא חייל, לא לוחם, לא קצין, לא כבאי, לא אחראי. אף אחד לא בא. הקיבוץ עלה באש לבדו, תושביו נאבקים בלהבות מתוך הממ״דים שלהם, נלחמים לא להיחנק, נאבקים להגן על ילדיהם, להישאר בחיים.
כמו ניר עוז, מקומות רבים נוספים נפגעו קשה, ובהם בארי, כפר עזה ושדרות. במקומות האלה התנהלו קרבות. הייתה התנגדות. הגיעו לשם נציגים של הריבונות הישראלית. לוחמים, טנקים, מסוקים, משטרה, משהו. הם היו מעטים מול רבים, אבל הם נלחמו. בניר עוז לא היה אף אחד. בבוקר שמחת תורה נסע ניר עוז אחורה בזמן, לימים אחרים, נוראיים. ימים שבהם לא היה מי שיגן על היהודים. לאורך כל ימי חייו הבוגרים היה אריאל שרון אומר שישראל קמה כדי שיהיה מקום שבו היהודים יכולים להגן על עצמם, בכוחות עצמם. ב־7 באוקטובר 2023, בוקר שמחת תורה, ישראל נפלה. מעלה בתפקידה. נעלמה.
הקיבוץ הקטן והגאה הפך לעיירה היהודית הנתונה לחסדי הקלגסים הדוהרים ברחובותיה ומרוצצים גולגלותיהם של נשים וטף. מטפורית. שריפה, אחים, שריפה. בפעם הראשונה מאז הקמת מדינת ישראל מצאו את עצמה אזרחיה נטולי הגנה כלשהי. מופקרים לגורלם. נתונים לחסדי הפורעים ומשיסתם. נצורים בממ״דים שלהם, בבתיהם הנשרפים, בקיבוצם העולה בלהבות, חסרי אונים לגמרי.
ב־7 באוקטובר חזר הפוגרום לישראל והתרחש, במלוא פלצותו, בניר עוז. הסיפור של ניר עוז סופר, שוב, בכתבה שהוקרנה ביום שישי האחרון באולפן שישי. המרואיינים, מתושבי הקיבוץ, הדגישו שהם לא ניצולים. הם שורדים. הם לא ניצולים כי אף אחד לא בא להציל אותם. הם שרדו איכשהו, בכוחות עצמם.
זו הייתה פשיטת רגל רבתי של מדינה. כינוס נכסים. הורים וילדים נלחמו על חייהם בתוך הממ״דים השרופים, שואלים את עצמם איפה הצבא, איפה המשטרה, איפה האוגדה, איפה חיל האוויר, איפה השב״כ, איפה כולם. אבל אף אחד מאלה לא היה שם. רק מחבלי נוח׳בה שלא האמינו למזלם הטוב. הם הרגו, הרסו, שרפו, בזזו והלכו. פשוט לא נשארה להם עבודה. רק ב־14:00 בצהריים נכנסו לניר עוז שתי ניידות משטרה ראשונות. מעט מדי, מאוחר מדי.
ניר עוז צריך להפוך לאנדרטה. את הקיבוץ הזה צריך להפריח מחדש, אבל את האנדרטה צריך להנציח למען הדורות הבאים. אנדרטה ליהירות, לשאננות, להתנשאות, להפקרות, לזחיחות ולרשלנות. 50 שנה ויום אחד אחרי שזה כבר קרה לנו, מאותן סיבות, כמעט באותן נסיבות.
אחרי השפל הזה, שאין שום דבר למטה ממנו, הגיע השיא. גילויי הגבורה שפרצו באותו יום מכל עבר לא נראו מעולם במחוזותינו. לוחמים, קצינים, חברי כיתות כוננות, סתם אזרחים, אנשים שהטילו את עצמם לתוך התופת כדי להילחם, כדי להגן, כדי להציל חיים. חלקם שילמו בחייהם. ההתעשתות המהירה של צה״ל, שהצליח להפוך את הקערה על פיה ולהפעיל את עוצמתו בצורה שלא השאירה ספק ליחסי הכוחות האמיתיים. החברה האזרחית שנשאבה לתוך הוואקום המדינתי הנפשע ושיקמה, פינתה, סיפקה, השיגה, תמכה, תרמה והפכה לסוג של ממשלה עוצמתית, כל יכולה, עמוסה באנרגיות מטורפות שכמותן אין בשום מקום אחר עלי אדמות.
ככל שהתברר שהממשלה הנבחרת והמכהנת אינה אלא כלי ריק של אופורטוניסטים נטולי יכולת כלשהי, כך התבררה העוצמה הגלומה בתוך האנשים עצמם. הישראלים. רוח ההתנדבות האין־סופית, ההקרבה האישית, המילואימניקים שעוזבים הכל ומתייצבים בריצה אל הדגל, הפנסיונרים שצובאים על שערי הבסיסים. עוצמה שהוכיחה שוב שהיא בלתי מנוצחת. אפשר להפתיע אותה, אפשר להכות אותה, אפשר להביך אותה ואפשר להשפיל אותה, אבל אי אפשר לנצח אותה.
מה הלאה? אין מנוס מהקביעה והקריאה להחלפה מיידית של הכנופיה שהשתלטה על המדינה הטובה הזו. לו היה בראשות המדינה הזו פטריוט ישראלי אמיתי כלשהו הוא היה קובע תאריך מוסכם לבחירות כבר מזמן, ומעקר בכך כל סיבה למחאה. הוא היה מאחד בדרך הזו את העם, ויכול היה להקים ממשלת חירום נטולת קיצוניים עד אחרי הבחירות. אבל אין.
לו היה אדם עם סף מוסרי כלשהו בראש המדינה הזו, הוא היה כבר מזמן נותן מנדט רחב לשלושת נציגי ישראל במו״מ להחזרת החטופים ומורה להם להביא לו עסקה. הוא היה יודע שהוא חייב את זה לאזרחים שהופקרו, למורשת, לעקרון הבסיסי שעליו קמה כאן מדינת היהודים. אבל אין.
מה שנותר לנו לעשות זה לדאוג שיהיה. אחרת, השפל ישתלט גם על השיא - וישראל כולה תהפוך לתמונת ראי של ממשלתה.