ימנים לא מצחיקים. הראיה? אין כמעט קומיקאים מהימין. גם תוכניות הומור וסאטירה מנקודת מבט ימנית, שמרנית, מסורתית לא קיימות. בחצי השנה האחרונה ישראלים רבים מעידים על עצמם שזזו ימינה, ועדיין תוכנית הסאטירה וההומור היחידה והטובה בישראל היא “ארץ נהדרת". שתי האחרות הן “זהו זה" ו"מה שתגידו". היוצרים והמגישים של שלושתן ברובם הם אנשי מרכז־שמאל.
"הלכת רחוק מאוד": מגיש בכיר בחדשות 12 בהתבטאות שנויה במחלוקת | צפו
שש שנים רדפו אחריו: חיסול דרמטי של בכיר חיזבאללה בביירות
היחידים שמעט שונים הם נועם פתחי ויותם זמרי. שניהם שנונים וחדים. התוכנית שלהם לעתים נוקבת. יש להם הערות על המצב או על המרואיין. שניהם ציניים ומחזיקים חשבונות טוויטר עתירי עוקבים, אך קשה להגיד שהם מצחיקים. המנגנון הקומי שמפעיל אותם הוא זלזול. זה גם המנגנון הקומי שמפעיל את נועם פתחי ושי גולדשטיין בתוכניתם החדשה בערוץ 14. בתוכנית “פתחי את שי" הם ראיינו את נטלי דדון.
פתחי כזכור, דרבן את דדון לירות באקדח פלסטיק ואמר לה “תחשבי שזו שקמה ברסלר". בנסיבות אחרות זו הייתה בדיחה שעוברת בלי שאף אחד ישים לב. אפילו מצחיקה: לעודד את היורה לירות, כביכול, בנמסיס המיתולוגי שלו. ברסלר הרי תובעת את דדון תביעת דיבה - זה לגיטימי.
אבל בערוץ 14, כשדדון נושאת אקדח אמיתי, כשיש איומים על חייה של ברסלר וכשבהפגנות באיילון דורסים מפגינים - הבדיחה התפרשה כהסתה. עשרות תלונות הוגשו לרשות השנייה.
בימין לא יכול להיות הומור אמיתי. מהבוקר עד שעות הלילה המאוחרות הם זועמים ומתעקשים להתקבע בתחושת צדק וקורבנות אינסופית. ככתוב, מהמקום שבו אנו צודקים, פרחים לא יפרחו לעולם. מסתבר שמהמקום הזה גם חיוכים לא יצמחו אף פעם.
עד היום לא נולדה תוכנית הומור וסאטירה ימנית אמיתית. היחידה שהתיימרה להיות כזאת הייתה “לאטמה", אתר ותוכנית בערוץ 20, מבית קרולין גליק - לואי סי.קיי. הישראלית. מכל שנותיה לא נרשמו מערכונים זכורים או בדיחות שנכנסו לפנתיאון. משם אף קומיקאי לא צמח, שום סאטיריקן לא פרח. נאדה.
הומור הוא דרך נגישה ואפקטיבית להעביר מסרים פוליטיים או חברתיים. אחד הסאטיריקנים הגדולים בישראל הוא אפרים קישון, שהיה ידוע בעמדותיו הימניות. ההומור שלו היה אירופי, דק, חד, לעתים כואב, אך מונגש בצורה קלה ועממית. מוזר שאין לו יורש בעל שיעור קומה. אין כזה היום.
אל שעריהם של שפע ערוציו של הימין בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה לא מגיע אדם אחד בעל חוש קומי או כזה שיודע לזקק אבחנה מבריקה. יתרה מזאת, גם מי שעסק בהומור, באופן תמוה, זונח את יכולותיו ומתכסה בארשת חשיבות שלטונית, והופך, מרצון, להיות מהדהד של רעיונות ומסרים הומוגניים מבית מדרשו של יונתן אוריך.
האמרה המפורסמת היא שכאשר תוקפים את מנהיג הימין, כל הימניים מגינים עליו, אך כשתוקפים מנהיג שמאל, השמאלנים מצטרפים. זו אמרה נכונה, משום שלשמאלנים הליברלים לא אכפת. הם ביקורתיים על הכל. צוחקים על עצמם, על חבריהם, על מנהיגיהם ועל חייהם. אין להם קווים אדומים. סביר להניח שאם ג'רי סיינפלד היה ישראלי, היה מצביע מרצ. בהכללה, בשביל הימין כל פרט בקיום כבד ומלא פאתוס. מבחינתו אין דברים קטנים, יש רק דברים קדושים.
ובכל זאת, יש שם כאלה שיודעים קומדיה מהי. לינון מגל יש חוש הומור, לכן “הפטריוטים" מוצלחת. אבל הוא מנווט אותה לכיוון אידיאולוגי “צודק". הוא בא להעביר מסר, ולהראות לכל ה"אחרים" מה זה. מני אסייג היה שותף לכתיבה של הקומדיה המוצלחת “שנות ה־80", אבל אז פרש, הפך פוליטי, ומאז מקדיש את עצמו לכתיבת ציוצים ממורמרים בטוויטר.
הניסיון החדש של ערוץ 14, “פתחי את שי", הוא לייט נייט. זו תוכנית מצוינת, היא מלאת אנרגיות ומצליחה להביס ברייטינג את שאר הערוצים, למעט 12. בניגוד לזוגות המנומנמים של קשת: שרקי, אברי, ארז, ירון, נדב או מהדורות החדשות העייפות של רשת, המגישים של ערוץ 14 מלאי חיים. ויטאליים. הם באים כדי להילחם על האג'נדה, על המקום, על הרצועה, על האמירה. העיקר להילחם. ככה טלוויזיה צריכה להיות.
אבל האמצעי הקומי שלהם הוא הקראת פרטי ביוגרפיה מוויקיפדיה והפניית שאלה “מבודחת" או הפעלה ילדותית באולפן. אין כתיבה סאטירית או הארות מחכימות ואירוניות על המצב, זה לא מופרע, מגניב או פסיכי. המרואיינים המרכזיים הם אלה שהיו בבניין באותו זמן. מגי טביבי ושמעון ריקלין. המונולוג נועד לרצות איזה בייס דמיוני שצריך ללקק לו, וחבל. אם זה לא היה דביק, אולי זה היה יכול להיות גם מצחיק.