איך אפשר היה ללכת לישון בלילה במוצ"ש, כשאיראן תוקפת אותנו ומשגרת לעברנו טילים? גם אם לוקח להם שעות להגיע, כל שנותר היה לייחל לכך שאנחנו באמת ערוכים למתקפה הזו ושבאמת נקום בבוקר.
טקס המשואות מוכרח להתקיים - אך לא יכול להיראות כמו עוד מוצ"ש בקפלן
את מי יוכלו האנרכיסטים לשנוא ולהתאמץ להדיח ביום שאחרי נתניהו? | דניאל רוט אבנרי
כמו כל ישראלית מתוקתקת בנשמה השקעתי את הערב בהפקת ניקוי המקלט, בהורדת קופסאות שימורים אליו, בארגון בגדים ושמיכות לילדים, ובעיקר בהתרשמות עמוקה מהשכנים - בדגש על כמות הגנרטורים שהעמיסו שם. חשבתי שוב ושוב על ההורות בחוסר הוודאות במציאות הישראלית. איזה בית כלא של חרדות.
בגילי המופלג לילה לבן הוא כבר לא אופציה, אפילו אם מפיק הלילה הוא חמנאי בעצמו ולכטב"ם יש תשע שעות להגיע. נרדמתי מרוב לחץ ותשישות מכמות הפושים בנייד. מייחלת לעצמי שהצרה הגדולה ביותר בבוקר תהיה להפיק לבנות, שאין להן מסגרות, את הלו"ז לראשון - ושהעימות החזיתי היחיד יהיה מולן, במו"מ קשוח על כמות הממתקים שהן צורכות. מבחינתן זה יום חופש והשמחה גדולה. אלוהים, תן לי את שלוות הנפש של ילדים.
איזה אושר היה לקום בבוקר ולדעת ששיחקנו אותה. כולנו כמובן, כי להצלחה אבות רבים כידוע. תחושת גאווה על כך שהדפנו את האיראנים, ושהעולם שדי מתעב אותנו היה שם איתנו. שראש הממשלה בנימין נתניהו, שהזהיר שנים ממתקפה איראנית בזמן שיריביו הפוליטיים לועגים לו, צדק ונערך. זה היה בוקר שהחזיר בעיניי גאווה לאומית, שנקברה שם במחדל ב־7 באוקטובר, הטראומה הלאומית שלנו לעשרות השנים הקרובות.
אני חושבת על כל המהנדסים הישראלים שעמלו במשך שנים רבות במוחם המרהיב ובידיהם הכישרוניות על מערכות ההגנה הענקיות של ישראל הקטנה. מבריקים, גיבורים וכה צנועים. אנו חבים להם את חיינו ואת חיי ילדינו. צר לי שרובם יישארו בצללים, כשפוליטיקאים ועסקנים גונבים להם את הקרדיט ללא בושה.
אחרי ההצלחה הביטחונית, הפרטץ' הישראלי חזר לו גם הוא בטיל. פיקוד העורף היקר, שמנוהל ברובו על ידי צמרת גברית, הודיע בלילה שבין ראשון לשני שמערכת החינוך חוזרת לתפקוד כרגיל. בבוקר שני, ראשי רשויות ואנשי מערכת החינוך היו צריכים להתמודד עם עדרים של הורים שדרשו את החזרה לשגרה. אלא שהצוותים כבר בחופשה, ולא הוזמן אוכל לילדים.
אבל כישראלים יש לנו יכולות־על לדעת לאלתר. וכך חזיתי בקבוצת הוואטסאפ של הגן באותם ההורים שמתעקשים ביומיום על סבון אקולוגי לילדים, שמקימים תרעומת על כל עוגייה שמחולקת לילדים ומכירים על בוריו כל מרכיב תזונתי בארוחות הצהריים של הילדים, כשהם מטיסים את הילדים לגן ומזמינים אליו מגשי פיצות עשירים בתזונת גארבג', העיקר החזרה לשגרה. עד לסיבוב הבא.
חג בלי חג
ממש בא לי לבקש מכולם להגיע לבושים בצהוב לערב החג ולא בצבע לבן. מחשבה שכזו שמבקשת להזדהות עם החטופים היקרים שלנו שם בעזה השטנית. הם יושבים עם כולנו מסביב לשולחן, בתוך הלב, אבל לא פיזית. איך אפשר לשמוח בחג בלעדיהם? מה הם עוברים שם? נורא.
חג הפסח אוטוטו פה. חג לבן ומיוחד שבו אנו מספרים במשך ערב שלם - שבו הבטן מקרקרת ומחכה כבר לאוכל - איך יצאנו מעבדות לחירות, ואז הלכנו 40 שנה במדבר כדי להגיע לארץ שלנו כדי שלא ירדפו אותנו פה. אכן סיפור מקסים.
רגעי החג הקדושים והמשפחתיים, במיוחד השנה, מזכירים את הטוב שיש. מעלים מחשבות רבות ובלתי פוסקות על משפחות ישראליות שפורקו ברוע. על אחינו שנרצחו באכזריות, על החיילים הגיבורים שלנו שנפלו על הגנת המולדת, על הפצועים הרבים שמתמודדים עם מציאות חדשה. כמה משפחות יציינו השנה את החג בתמהיל משפחתי שונה. כמה כוחות יש למשפחות שמתרוממות וממשיכות. פשוט להעריץ.
בלי טיפת ציניות, אני מאחלת לכולנו שנצליח לשמוח מרגעי החג שמאפשרים זאת ולראות את מה שכן יש לנו, כל אחד ועולמו, ולחבק אותם אל לבנו. במדינה שממוקמת בלוקיישן מורכב במזרח התיכון, מוקפת באויבים, אל לנו לשכוח לרגע שלמרות כל המחלוקות הפנימיות - בינינו אנחנו עַם אחד עִם גורל אחד. ביחד ננצח.
סבתא במשרה מלאה
הילדה ביקשה "ביטסי". צעצוע דיגיטלי לגידול חיית מחמד. הטמגוצ'י המעודכן של לפני 30 שנה. ביקשתי ממנה להציג לי בפאוור פוינט מושקע יתרונות וחסרונות של האירוע הזה, תרגיל חינוכי בבניית טיעונים. היא הרשימה והבליטה את האחריות שיש בלגדל יצור שזקוק למזון, לחינוך, לניקיון, לאהבה ולבריאות. מעולה. שתבין כבר בגיל 7 את מה שעובר עליי כאמא בגיל 37.
לקחתי הלוואה מהבנק ורכשתי את ביטסי. הילדה מבסוטה, ולמשפחת אבנרי נכנסה נפש חדשה שלא אני אחראית לחיים שלה. בתום שבוע חשתי שביטסי סובל מהזנחה. מאז, הפראיירית שכותבת שורות אלה הולכת איתו לפגישות, מנשקת אותו, שרה לו שירים, מחליפה לו חיתולים ואפילו משכיבה אותו לישון בשידה שלצדה בזמן המתקפה האיראנית. זה המצב. הילדה פשוט ממש עסוקה בבניית פאוור פוינט לאימוץ כלב.