אם לאביגדור ליברמן לא היה מבטא, הוא כנראה מזמן היה ראש ממשלה. האיש כיהן כשר האוצר, שר הביטחון, שר החוץ, שר האנרגיה והתשתיות, שר התחבורה, יו"ר ועדת הליכוד וכמובן מנכ"ל הלשכה של נתניהו. הוא מחזיק בעמדות שרוב העם תומך בהן, אבל העם לא תומך בו. גם בשיאו הוא עומד על 10 מנדטים בסקרים. ישראלים יגידו ש"הוא צודק" ו"הוא גבר", אבל עדיין יגדירו אותו רוסי ועולה חדש.
מסר מקומם מקטאר: "ה-7 באוקטובר היה רק ההתחלה, היהודים מכירים רק הרג"
"סכנה באיחוד עם מרצ": מתמודד חדש מול יאיר גולן על ראשות העבודה
ואולי זו העת לאיווט.
ליברמן טיפח תדמית מפחידה: המבטא הכבד, המבט הנוזף. גם כשהוא מחייך, הוא נראה כאילו הוא הולך לצעוק עליך או לשתול אותך במקום. אף אחד לא היה רוצה בוס כזה. הוא מאיים, מרתיע; אבל כשהוא על ההגה זה מרגיע.
רוב מה שחושבים עליו, לא מגיע בגלל עמדתו, אלא בשל תדמיתו. הורגלנו לחשוב על גברים ממוצא סובייטי (הוא מולדובי), שעדיף לא להתעסק איתם. מצב הרוח שלהם נע בין "לא בא לי לדבר איתך" לבין "תעוף לי מהעיניים". הם בוודאי לא מצטיירים כנחמדים, חייכנים או מאירי פנים, אלא כאנשים ענייניים. תכלסיים. כאלה שלא יפתחו שיחה על הא ועל דא, ובטח לא ייתנו צ'פחות ליד דוכן פלאפל.
על פי התדמית שלהם, שיח הרגשות זר להם, אינו בתרבות שלהם. הם נתפסים כעצבניים גם כשהם ישנים. חלקם ספגו את הטמפרמנט הזה מהבית, כשגדלו בבתים סגורים, תובעניים וקרים, תחת משטרים סובייטיים קשוחים. ב"פגישה" עם רוני קובן הוא סיפר על הערות אנטישמיות ששמע כילד, כשהיה עם הוריו באוטובוס בברית המועצות הקומוניסטית. הם התעקשו לדבר יידיש מול מבטי השנאה, הקללות והגידופים של הנוסעים. אביו לא שתק. הוא ענה להם.
אם החברה הישראלית הייתה פחות חשדנית וגזענית, היה לנו קל יותר לראות בליברמן מועמד טבעי לראשות הממשלה, בייחוד בנסיבות שהגענו אליהן. אך הוא עדיין נתפס כאיש זר ממפלגה רוסית. הוא עונה על הרצון הפופולרי, מאז 7 באוקטובר, לימין ממלכתי ואיכותי. יש לו פתרונות אחרים לבעיה הפלסטינית, לא שתי מדינות לשני עמים שמציע השמאל הלא רלוונטי, וגם לא סיפוח סמוטריצ'י הזוי שמוביל ישירות לאפרטהייד.
הסטיגמות שהוצמדו לו קשורות בסטריאוטיפים על החברה הרוסית. עדיין מודבקים להם תוויות של מאפיה ואלכוהול. חלק עדיין חושבים שהוא מרגל. אם הייתי עושה סקר ששואל מהן שלוש האסוציאציות הראשונות על ליברמן, הרוב היו עונים ערמומיות, כוחניות ושחיתות. אך גם תדמית המושחת התבררה כמופרכת, אחרי שיצא זכאי במשפט ארוך, שנמשך 17 שנים.
בענייני ביטחון וחברה הוא מחזיק בדעות נציות וליברליות. בעבר היה מנהיג המפלגה היחיד שהגיע להפגנות נגד סגירת סניף טיב טעם באשדוד, שפתוח בשבת. האחרים לא טרחו. לא ממרצ או מהעבודה, גם לא יאיר לפיד, שבטח לא ירחיק מתל אביב בגלל בעיות קטנות של כשרות בפריפריה. גדעון סער, בנסיבות אחרות, חתם על סגירת מרכולים בתל אביב בשבת. אם היו שואלים את בני גנץ על דת, מדינה וכשרות, הוא בטח היה מסנן משהו חסר עמדה כהרגלו.
בכלל, המחשבה על גנץ או לפיד כעל מנהיגים בעידן פוסט ביבי, מעבירה תחושה של חשש ורעדה. מנהיגי “מרכז" הם שבשבות פוליטיות, נטולי עמדות או אידיאולוגיה ברורה, נעים לפי סקרים. לעולם לא נחרצים. הם מהאנשים שאם אתה שומע אותם מדברים ארוכות, אתה תצא מהחדר בתחושה של “מה לעזאזל הוא רוצה בעצם?".
אי אפשר להגיד על ליברמן שהוא בא לחרטט. אף שבעבר הבטיח שאם יהיה שר הביטחון, יחסל את איסמעיל הנייה תוך 48 שעות. הפכו את האמירה שלו לבדיחה, במקום פשוט לעזור לו לבצע את ההבטחה. קריאת המציאות שלו בכל מה שנוגע לחמאס הוכיחה עצמה כנכונה, אפילו מדויקת.
ב־2018 התפטר ממשרד הביטחון. הסיבות: 15 מיליון דולר שהועברו במזומן לרצועה והפסקת אש מול חמאס, שהתפרשה לדעתו ככניעה. כבר אז חשב שזו טעות, כאילו היה המיסטיקנית באבא ונגה. לאחרונה החליף את התשובה לשאלה “מה שלומך?". במקום “הכל גן עדן" המיתולוגי, הוא עונה “שום דבר טוב לא מאיים עלינו". על זה בטח אפשר להסכים.