לפני כ־12 שנה התלוויתי בתור כתבת פוליטית לביקור ראש הממשלה דאז (נכון, בנימין נתניהו) במוסקבה. זמן קצר לאחר שהתמקמנו כל אחד בחדרו במלון, ירדנו ללובי למפגש עדכון קצר ובה בעת קיבלתי מסרון לטלפון הנייד: דובר ראש הממשלה, כשהוא מדריך את העיתונאים, שיבח את אדיבות שלטונות הקרמלין כלפי נתניהו. "השלטונות הורו לחסום כביש שמוביל משדה התעופה למוסקבה", התרברב הדובר, "זה סימן לכבוד הרב שרוחשים בקרמלין לראש ממשלתנו!".
הבנים הרשעים השתלטו על שולחן הסדר של ישראל
נתניהו והקואליציה יודעים: המסלול שיכול היה להוביל לניצחון מוביל לבחירות | דעה
כבשתי צחוק. בתור מי שגדל במדינה דמוקרטית, הדובר פשוט לא העלה על הדעת פרט שידוע היטב לכל מי שנולד במדינה טוטליטרית או למד היטב את נהליה: ברוסיה של ולדימיר פוטין, כמו גם באימפריה הסובייטית, נהגו ועדיין נוהגים לחסום כביש כדי לפנות את הדרך לשיירה של כל שר, סגן שר או ראש עירייה - וראשי מדינות זרות נכללים ברשימת המורמים מעם.
איתמר בן גביר, שאפילו לא טרח להתנצל בפני תושב רמלה שנפגע באשמתו בתאונה (הרים טלפון ולא התנצל!), ואורית סטרוק, שתוהה איזו חשיבות ישנה, אם בכלל, לחייהם של איזה 22 או 33 חטופים, מגלמים בהתנהלותם ובאמירות הבוטות שלהם כמיהה גלויה למשטר טוטליטרי. משטר שאינו מייחס חשיבות לחיי אדם, בז לזכויות הפרט ומעמיד שליטים ושרים מעל החוק.
המודל: פוטין
לבן גביר מודל מצוין לחיקוי: לשליט רוסיה פוטין רקורד יוצא מהכלל באשר לזלזול בחוקי התנועה. בדצמבר 1997, כששימש בתור ראש מחלקת הבקרה בלשכת הנשיא דאז, הג'יפ שבו נסע פגע בילד בן 5 בכביש במוסקבה. נהגו של פוטין נכנס לנתיב הנגדי וגרם לתאונה. הילד נהרג. החקירה שנפתחה נסגרה, כי לנהג הפוגע העניקו חנינה.
ב־2007, כשהוא כבר שליט כל יכול, אירח פוטין בעיר הבירה שלו את נשיא צרפת ניקולה סרקוזי. בתור מחווה לאורח רם הדרג, פוטין ערך לו סיור לילי במוסקבה כשהוא נוהג ברכב יוקרתי בכבודו ובעצמו. פוטין לא דאג לחגור חגורת בטיחות ודחק בסרקוזי לא לחגור גם כן. זה לא המקרה היחיד.
גם שרים ובני משפחותיהם פטורים ברוסיה מאחריות כלשהי על השתוללות בכבישים. כך, במאי 2005 אלכסנדר איבנוב - בנו של שר ההגנה הרוסי דאז סרגיי איבנוב - דרס למוות הולכת רגל בת 64 שחצתה את הכביש במעבר חצייה. הנהג, שדהר ברחובות העיר במהירות של 100 קמ"ש, לא נשא בעונש כלשהו. לא נשא בעונש גם בנו של סגן ראש ממשלת רוסיה סוסנובץ, שבשנת 1999 דהר בכבישי מוסקבה, סטה לשוליים ופגע בשיירה של עובדים זרים מטג'יקיסטן. שניים נהרגו במקום, השלישי מת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן. ושוב, הרשימה ארוכה והדוגמאות רבות.
מה הפלא שלאחר תאונת הדרכים ברמלה מיהרו טוקבקיסטים רבים ברשתות החברתיות המזדהים עם השר בן גביר, לציין כי לשר זכות קדימה בכל כביש ובכל צומת, ושנהגים אחרים חייבים לפנות את הדרך ברגע שבו הבחינו בשיירת השר ובאורותיה המהבהבים? חלקם למדו מניסיונם במדינות טוטליטריות שבהן גדלו, ואת עמדתם קשה להכיל, אך לכל הפחות ניתן להסביר ולהבין. חלקם, צעירים יותר, מעוררים חשש בתגובותיהם כי מדובר בילידי הארץ, צעירים יותר ממגיבים עולים, ואלה ששים להמיר משטר דמוקרטי במשטר ריכוזי רודני. ומספרם אינו מבוטל.
צפיתי בתמונות והקשבתי לקולות תוך שאני מתחבטת בשאלה מה מחריד יותר: סיפורה של הצעירה שצעקה בהפגנה "בן גביר עבריין" ובו ברגע צצו מולה שני גברתנים לבושים בבגדים אזרחיים, אזקו את ידיה, גררו אותה לכיוון ניידת משטרה והחזיקו אותה במעצר שלוש שעות? או שמא סיפורו של בעל המספרה ברמלה שרכבו של השר התנגש חזיתית ברכבו?
סיפורו מצמרר בכל פרט ופרט. החל מהתקרית שבה שומרי ראשו של בן גביר כיוונו אליו את נשקם והוא לא נורה במקום רק משום שהציג להם תליון עם מגן דוד שענד, אחרת היה גורלו כגורל עו"ד יובל קסטלמן ז"ל; עבור בהמתנה מותחת של כ־20 דקות או יותר שבהן נמנע מהנהג הנפגע טיפול רפואי, כי השר, בני משפחתו ופמלייתו, קודמים; וכלה בשיחת הטלפון ההזויה מהשר, שלא טרח להתנצל...
מי אמר חילופי אליטות?
ועם כל אלה, פרט אחר צד את עיניי ומצלצל באוזניי בשעת כתיבת שורות אלה. בראיון שהעניק לתוכניתו של רפי רשף בערוץ 12 ממיטתו בבית החולים, סייג הנהג הנפגע את דבריו, שאותם בחר בקפידה. "אני חושש", כך הסביר, "כי הוא שר ואני..." - והוא סתם תושב רמלה, בעל מספרה שהעסק שלו יוּשבת למשך חודשים ארוכים.
ואתם יודעים מה? דבריו מחרידים בהרבה מהתקרית, מצמררת ככל שתהיה, של הפגיעה במפגינה. נכון, בריונים בלבוש אזרחי הגוררים לניידת בחורה שהעזה להשמיע קריאה נגד שר המשטרה (איך שלא יקרא לעצמו, בן גביר הוא שר המשטרה), הם דמויות מסרט אימה על משטר אפל. אבל כל עוד אזרח המדינה אוזר אומץ לצעוק - אנחנו לא שם.
ישראל הישנה, הטובה, הבלגניסטית, היודעת לצחוק כשעיניה דומעות ולבה נקרע, לא רחשה יראת כבוד לראשיה ולשריה. היא נהגה לטפוח להם על השכם, לכנות אותם בשמות מצחיקים ומקוצרים והעיקר, להטיח בהם האשמות ולבוא בטענות - אם נכונות ואם מופרזות. בישראל שהכרנו, בעל מספרה לא היה חושש לצעוק על השר ולבוא אליו בטענות בראיון בטלוויזיה. בישראל שהכרנו, שר שמרים טלפון לאזרח שנפגע מרכבו היה מתנצל ומתעניין במה יוכל לעזור.
מי אמר חילופי אליטות? תכירו. שר נעדר נימוסים, השכלה, דרך ארץ אך בעיקר, נעדר מחויבות לאזרח. שר שאינו עוצר באדום, ובז לחוק ולנפגעים. עבד כי ימלוך וכי ידרוס. ישראל 2024. הזדמנות לבלום במדרון חלקלק, שעלולה להתגלות כאחת מהאחרונות.
דמוקרטיה היא פרח עדין. קל לקטוף אותו וקל עוד יותר לדרוס אותו ברגל גסה. קשה ולעתים בלתי אפשרי להצמיח אותו מחדש.
