1. "לעולם לא עוד" היא השבועה הישראלית השגורה כל כך, לקח מהשואה שיעבור כחוט השני בפי הנואמים - מיום השואה ליום הזיכרון וליום העצמאות. זהו משפט קצר וקליט, אבל מתברר שלא תמיד ישים.
גרטה נגד עדן גולן: הפגנות פרו פלסטיניות סוערות במאלמו | צפו
בזמן המשבר הפוליטי עם האמריקאים: בצה"ל מתגאים ב"סיוע חסר התקדים"
לך תסביר לבנך שמדינת ישראל, המעצמה האזורית עם הצבא הגדול וחיל האוויר המתקדם והשב"כ והמוסד והסייבר, ועם מכון ויצמן והטכניון ו־8200 והלוויין בשמיים והטיל נגד טילים בליסטיים, ועם היכולות האינסופיות שצברה מדינת היהודים שקמה מאפרם של ניצולי השואה – ספגה טבח נוראי וטראומטי של מאות אזרחים, גברים, נשים וטף, שנשחטו ונשרפו במיטותיהם ביום חג שמחת תורה.
ועוד על ידי אויב שנחשב לשולי וזניח, שצץ מתחת לאף וגרם לנו להפתעה מודיעינית כואבת ומעליבה, לחידלון צבאי ענק ולמערכה שסופה מי ישורנו.
מה שאני מנסה לומר, בעיקר לפוליטיקאים הנואמים, למפקדים וגם לנו, שמקשיבים להם פה ושם, שעל מנת שנוכל להישבע "לעולם לא עוד" - אנחנו מחויבים ליותר. להרבה יותר.
ליותר מוכנות, ליותר ספקנות, ליותר צניעות וענווה, ליותר חשיבה מחוץ לקופסה, ליותר הכרה שאנחנו לא "אבו עלי" כאלה גדולים, ושאנחנו זקוקים לבריתות, להסכמים ולשותפות באזור ובעולם. אם תרצו, אנחנו סובלים מחולשתה של העוצמה. בלי כל אלה, השבועה "לעולם לא עוד" תהיה ריקה מתוכן במזרח תיכון אלים, מקצין ומתגרען.
2. בצומת המערכה שבו אנו נמצאים כעת, בין מערכה בדרום למערכה אפשרית בצפון, בין התלקחות אפשרית ביהודה ובשומרון לבין החובה למנוע התגרענות באיראן, בין התמודדות עם מיליציות איראניות בסוריה, ובעיקר עם החות'ים באוויר ובים, לבין הצורך לשקם את הדרום ואת הצפון, בין אפשרות להידרדרות לבין אפשרות להסכמים אזוריים דרמטיים יותר מאי־פעם - ישראל שלנו זקוקה למנהיגות אמינה, אחראית, סמכותית ובוטחת.
היא צריכה מנהיגות שתגדיר אסטרטגיה ותכלית, שתסכם על "מפת דרכים" ויעדים לניהול המערכה הרב־זירתית, שתנהל סיכונים וסיכויים במקביל, שתדון בנושא הערכי החשוב של שחרור החטופים בד׳ אמות עם אנשי המקצוע ולא באמצעות מניפולציות תקשורתיות. מנהיגות שתגדיר ותנהיג סדר עדיפויות לאומי נכון בכל תחום, ושתיתן מינימום של דוגמה אישית. אם ישנה כזאת בקרבנו, עליה להתגלות. מדובר בצורך קיומי.
3. למה שצה"ל עושה כעת ברפיח יש שם במדעי המדינה ובהגות הצבאית. קוראים לזה "דיפלומטיה של תותחים". תכליתה – לקדם הסכם נקודתי באמצעות הפעלת לחץ צבאי נקודתי.
עזבו את הצהרות המלחמה. המהלך מתואם עם מצרים ועם ארה"ב, אי אפשר אחרת. המטרה היא להביא את חמאס להסכם סביר לשחרור חטופים, ללא התחייבות להפסקת המלחמה לחלוטין. רק הפוגה, גם אם ממושכת. אבל גם אם צה"ל יפעל בכל רפיח וישמיד את כל ארבעת גדודי חמאס ויהרוס את כל המנהרות, המציאות הביטחונית לא תשתנה על פניה. "הבילד־אפ" שנעשה כאן לפעולה ברפיח היה יותר פוליטי ופחות ביטחוני.
הקושי בשיפור המצב הביטחוני טמון במקום אחר - בירושלים. כל עוד אין רגל מדינית שמייצרת הסכם, מעבירה ישראל את השטחים שבהם טיפל צה"ל בחזרה לממשלת חמאס. לניקיון, שיקום והתארגנות מחדש. בעניין זה, משיקולים פוליטיים צרים של הישרדות ממשלת נתניהו, ישראל מפספסת הזדמנות לפירוז הרצועה וליצירת משטר ביטחוני משופר לנו וחיים טובים יותר לעזתים. וזה פספוס גדול מאוד.
4. ביום הזיכרון לשואה, לגבורה ולמרד תפסה אותי הצפירה באולפן קשת 12. עצמתי את עיניי וחשבתי על בלומה, חברת הקיבוץ שלי.
בלומה היא השורדת היחידה מבין מייסדות ומייסדי להבות חביבה, גרעין של ניצולי מחנות המוות שהקים יישוב וקרא לו על שם חביבה רייך ז"ל. כולם הלכו לעולמם בשנים האחרונות, ורק בלומה נשארה בחיים.
היא נלקחה מהוריה בפולין והיא בת 13 בלבד, היא נבחרה כמתאימה למרפאות ולמעבדות של ד"ר מנגלה יימח שמו, שעשה שפטים בגופה ובנפשה, ואיכשהו היא שרדה. ערירית ובודדה עלתה ארצה עם הגרעין שייסד את הקיבוץ.
הקיבוץ תמך בה וגם חברי הגרעין. ובשנים האחרונות היא נאחזת בחיים בסיוע של שני חברים שלי, שמגלים אחריות, מסירות ואהבה כלפיה - השורדת האחרונה בלהבות חביבה. ותגידו לי אתם אם יש יותר "ניצחון מוחלט" מהניצחון של בלומה על מלאך המוות ושליחיו עלי אדמות?
5. מלחמת חרבות ברזל, הדיון הבינלאומי בסיוע ההומניטרי, ההשקעות הענקיות של גורמים פרו־איראניים ופרו־פלסטיניים בתודעה ובהסברה וחדלונה של ישראל בתחום החשוב הזה – כל אלה ועוד הפיחו רוח בגחלים הלוחשות של האנטישמיות בארה"ב וברחבי העולם, והפכו אותן ללהבות גדולות ומסוכנות, לא רק ליהודים ולישראלים, גם לממשלות המקומיות.
וכל משבר הוא גם הזדמנות גדולה. עוד יתברר שהמקום הבטוח ביותר ליהודים הוא כאן במדינת ישראל, המופגזת מצפון ומדרום. זה ייגמר בסוף, וזהו המקום היחידי שהוא הבית של היהודים.
וזה מטיל חובה על הממשלה ועל הסוכנות היהודית וגופים נוספים לייצר תוכנית אטרקטיבית עם ראשי ערים וראשי תעשיות ואוניברסיטאות, ולהביא לכאן לפחות 300 אלף יהודים בשנתיים הקרובות. זהו יעד סביר ואפשרי וחיוני לישראל.
אני מעריך שממשלות בארה"ב ובאירופה ייבהלו ויעשו את שלהן עם קהילות המודיעין והביטחון שלהן. אנחנו צריכים לעשות את שלנו גם בהגנה על אינטרסים ישראליים בניכר: שגרירויות, קווי תעופה ושיוט, וגם בהבאת היהודים הביתה.
6. אני שמח שמירי רגב, שאחראית על הטקסים, ואמיר אוחנה, שאחראי על הממלכתיות ועל הרשות המחוקקת, הסתדרו ביניהם (בטח בתיווך כמה חברי מרכז), ושסוכם שאוחנה ינאם כרגיל ולא יאפשר לראש הממשלה נתניהו לקבל את הבמה המרכזית בטקס שלא שלו, שבאופן מסורתי עומד בראשו יו"ר הכנסת ולא אף אחד אחר. אני מקווה שיום הזיכרון ויום העצמאות ייערכו בשקט ויתאפיינו בצניעות, בממלכתיות ובחשבון נפש לאומי ואישי.
בינתיים השתתפתי השבוע באירוע קהילתי מקסים ומרגש של שירי לוחמים, שערכה המועצה האזורית חוף אשקלון. ראש המועצה איתמר רביבו הזמין אותי לשאת דברים, וישבתי שם על הדשא בין מאות תושבות ותושבי המועצה, וזימרנו את שירי ארצנו. 27 תושבים ולוחמים איבדה חוף אשקלון בבוקר של השבעה באוקטובר, רובם בנתיב העשרה ובחוף זיקים, וכותל השמות גם שם מתרחב והולך. ישבתי בין המשפחות השכולות והקהלים, והבנתי מהו חוסן, מהי נחישות ומהי החלטה לקום מתוך הבור השחור ולהיאחז בחיים, לבנות ולהיבנות.
7. ביום העצמאות המוזר והמיוחד שבא עלינו בעיצומה של טראומה לאומית בין־דורית ובמהלכה של מלחמה רב־זירתית, נזכור את חצי הכוס המלאה, את המדינה הטובה שלנו, את נופיה ופריה, את שירתה ויצירותיה - וגם את גיבוריה ואת הישגיה הרבים בכל תחום: רפואה, מדע, טכנולוגיה, חקלאות, ביטחון ועוד הרבה, שהקנו לנו שם של מעצמה עולמית.
גם בשעה הקשה הזאת נהיה גאים במפעל שהקמנו כאן במחיר כבד. נמשיך להילחם ולהבטיח ביטחון, ונגיד לעולם: סליחה שניצחנו, אנחנו כאן.
שנהיה טובים וראויים. שבת שלום ויום עצמאות שמח.
