בתעופה יש זמן בינלאומי. המטוסים עוברים בין אזורי זמן שונים בדרך ליעדים בכל העולם, ובחזרה. בישראל יש רגע בשנה שבו מתחיל אזור זמן נפרד וייחודי. שעון העצר מתחיל לנוע מיד אחרי פסח, ואנחנו מביטים על המחוגים זזים בין שני ימי זיכרון ליום עצמאות אחד.
נתניהו מגיב לביידן: "אם נצטרך לעמוד לבד, נעמוד לבד"
בצל משבר החימושים: בצה״ל סבורים שהמשבר ייפתר בחדר
זה לא שעון חכם, הוא לא מחובר בשום כבל טעינה, אבל הוא בהחלט מצליח למדוד בכל שנייה בצורה מדויקת את הדופק הלאומי ושאר המדדים, ועשוי לתת לנו התרעה כשמשהו חריג צפוי לקרות.
השעון של כולנו התחלף, אולי לא שמנו לב. הוא יחזור לעצמו מתישהו בתחילת הקיץ. אנחנו באזור זמן אחר וייחודי, שם מדברים קצת אחרת וכדאי יותר להקשיב. שם עדינות מחייבת, וכדאי לאמץ מילים בלי להתחכך בעצבים שממילא חשופים. זה לא מבטל את דעתנו או הופך אותנו לפחות צודקים בעינינו. זו אולי הדרך היחידה ליצור מעט שיח, מעט שקט לעצמנו ברעש הנורא שסביבנו.
אזור זמן ישראל אינו מופיע במפות, אנחנו קטנים מדי. אבל בימים אלו המחוגים זזים פה קצת אחרת, וזו בדיוק ההזדמנות שגם מילים ייאמרו מעט אחרת, בכל מקום ובכל זמן, והכל באותו ההקשר ובקול אחיד של חברה שמוכנה להעביר מסר לעולם ולעצמה, במשפטים זהים של כוח ועוצמה, לשירותכם.
משפחות יקרות, אזרחיות ואזרחים, עם ישראל. נכנסתי למקום הזה בחרדת קודש, רגליי דורכות בצנעה ובשקט על השביל המקיף את קברינו. אין לי היום דעה פוליטית, ולא השקפת עולם, לא פתרון או עצה, רק כבוד וענווה.
במעמד הזה מורגשים המבטים, הביקורת והשאלות הקשות. נציגות ממשלת ישראל וכנסת ישראל תעמוד כאן בדיוק לשם כך. אנחנו ראויים לשמש נבחרי ציבור כשם שאנו מחויבים בביקורת של אותו הציבור בדיוק. לא עוד סיפורים ותחושה אישית הבאתי עמי היום, אלא מילים מכבדות וממלכתיות שנראה כי לעתים אפילו אנחנו מעט שכחנו. לא עוד.
מדינת ישראל יצרה את החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות, אין חזק ממנו השנה, כי ללא זיכרון לא תהיה עצמאות. מדינת ישראל היא אנחנו, כולנו. הניצבים היום באחת מהתקופות הקשות שידענו, וביום הקשה ביותר תמיד.
ביום הזה ממש כולנו מתייחדים עם אלו שלא עומדים לצדנו, חשים את ריקנות הבורות שאף רגב אדמה לא ימלא, מחבקים את המשפחות שלא יזכו עוד לחבק את קרוביהן לעולם, מנסים לחבק אחד את השני, איש את רעהו.
ביום הזיכרון הזה חיילות וחיילי צה"ל נלחמים מלחמה שאין צודקת ממנה. חטופינו נלחמים על חייהם כדי לשרוד, וחבלי ארץ שלמים עומדים ריקים מתושבים הכמהים רק לחזור הביתה. בעולם סערה מתרגשת, ועם בציון לבדו ישכן.
היום הזה אינו שייך לאיש, היום הזה הוא של כולנו, הזיכרון הוא של כולנו והוא אינו זקוק ליום שיזכיר. הוא כאן להישאר, לנצח. הזיכרון אינו מתקהה עם הזמן, והזמן אינו עובר לצדו, אלא פשוט עומד מלכת.
האבנים הבונות מדינה וחברה, כלכלה ותרבות, עתיד וניצחון מונחות כאן לפנינו. כל אחת מהן היא עולם מלא שעמד מלכת ברגע אחד. כל אחת היא משפחה, הורים, ילדים, בנות ובני זוג, דורות שלמים שלנצח יהיו מחוברים אליהן.
קברי הצדיקים מונחים לפנינו, אלו אבני הבניין של מדינת ישראל, אלו אבני הבניין של כולנו, ואנו מצווים לבנות מהן את הבניין היציב והאיתן באזור שבו אנו חיים - כך צווינו וכך עלינו לעשות. בשליחות זו הלכו בנינו ובנותינו ולא ישובו עוד.
אנו עומדים כאן היום ומקבלים כל אמירה, כל מבט וכל דעה. מתפללים שמהקושי ינבטו ניצנים של תקווה, מהאבנים הללו ייבנו בניינים של עתיד, חומות של ביטחון, מגדלים של שלום, ססמאות שיהפכו למציאות ואז ביחד באמת ננצח.
את היום הקשה הזה, משפחות יקרות, אני אקח מעתה לכל יום בחיי, עד סופם. אקח גם את קדושת החיים וממלכתיות הרגע. אעשה ככל שאוכל ללכת בצנעה ובשקט בשליחות הציבור, תהיה דעתי אשר תהיה ומחשבותיי באשר הן.
את הדגל ייקח לנו עוד זמן להרים אל ראש התורן, אבל הוא יורם, בשבילנו ולמענם. עם ישראל יתגבר גם על הגדולים במשבריו, יעמוד איתן באתגריו. ללא ססמאות וללא אמירות, במעשים ובהתנהגות שיחלו היום בשעתנו הקשה ביותר.
אין לתאר את כמות החיים והשמחה, את החדווה והרעות, את כמות השאיפות והעתיד שמכילה האדמה הזו. את המשפחות הצעירות שלא יקומו ואת הרעיונות שלא יבשילו, את המנהיגים הרבים שהיו צומחים מבין האבנים הללו ממש. הלב מתמלא בצער, והנפש מחפשת מזור או נחמה, שלא יגיעו.
העשייה למען עתידנו כחברה, פתוחה ומתווכחת, בריאה ומתפתחת עשויה להקל ולו במעט, להצדיק אולי בקצת ולגזור עלינו התנהגות צנועה, ממלכתית ואחרת. זוהי עוצמה שתבדיל אותנו לנצח מאויבינו. היא תהיה מקור ניצחוננו.
משפחות יקרות, עם ישראל אהוב, יום הזיכרון הוא יומה של כל משפחה שכולה, כל השנה. השנה גם שלנו, כולנו. לעמוד כאן מולכם ולהרכין ראש זו זכות שאין גדולה ממנה, לצד חובה בלתי כתובה, בגאווה, בעיניים דומעות ובגרון נחנק. אנו מצדיעים היום לבניין הארץ, בוני הארץ, המונחים כאן בין השבילים, מתחת לאבנים אחידות ושקטות.
אנו נמשיך את מפעלם של טובי בנינו ובנותינו בארץ הזו. היקרים שמסרו את היקר להם ולנו מכל. נהיה טובים יותר זה לזה, בדיוק כפי שהם היו בלחימה ובפעילות המבצעית. מאוחדים ללא כל הבדל, ממוקדים ללא כל השקפת עולם, שרק המשימה עמדה לנגד עיניהם, כך משימתם מהיום תעמוד לנגד עינינו.
מי ייתן ודמעות של עצב ישקו וינביטו תקומה לעם ולארץ, מי ייתן ומאבני הבניין היקרות הללו תצמח ישועה לעם ישראל.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים, סא"ל במיל' ולשעבר טייס קרב
[email protected]