מדינת ישראל של עד לבוקר ה-7 באוקטובר הייתה כמיליארדר שהצלחתו, הונו ומעמדו הם תוצאה של ילדותו הקשה: למדנו להילחם ולשרוד עוד לפני שבאנו אל אוויר העולם כמדינה, חטפנו מכה אחרי מכה עד שלמדנו להחטיף בחזרה. הבנו שאין לנו ברירה אלא לקצר תהליכים, להיות הכי טובים אבל גם קצת תחמנים, לשמר את המסורת אבל לצעוד כל העת קדימה, גם כשעין אחת מביטה לאחור.
"הפכת לחמוץ על מלא": הרשת רועשת בעקבות דבריו של ירון אברהם
"הופקרו ע"י המדינה": חתני פרס ישראל הפצירו לשחרר החטופים | צפו
היינו מדינה עם פיצול אישיות, כמו במעבר בין עצב לשמחה - עם צאת יום הזיכרון ותחילת חגיגות העצמאות, חומר מושלם לתכנית ראיונות, לספת הפסיכולוג - כמצופה ממדינה שעלתה לגדולה רק מפני שהדחיקה כמה אירועים טראומתיים מעברה.
תמיד הלכנו קדימה, שימרנו את הכורח להצטיין, בעולם שבו יש (במקרה הטוב) מכסות ליהודים: בצבא, במוסדות ההשכלה הגבוהה, בפקידות הבכירה. ידענו שהבחירה שלנו היא להיות הכי טובים או פשוט לא להיות.
הבעיה התחילה עת בשלב מסוים איבדנו את הרעב, הרשינו לעצמנו להישען לאחור, להתעלם מסכנות מבחוץ ומבפנים. בשמאל שגו לחשוב שתם עידן המלחמות, בימין הפכו מילים מחייבות כמו "עם סגולה" או "אור לגויים" לגזענות: הנה אנחנו האדונים. אז החדשות הטובות הן שהמציאות הכריחה אותנו להקיץ, אבל הבעייה היא שהחדשות הרעות הן שלא בטוח שאנחנו יכולים.
אנחנו או הם
התנועה הציונית על כל זרמיה אחזה תמיד בחרב, לא משנה אם זו הכתה לימין או לשמאל. באופן פרדוכסלי התקיים יחס הפוך בין מה שאומרים למה שעושים: השמאל דיבר על שלום, אבל הפליא לעשות מלחמה. הימין אמר "אף שעל", אבל כשהיה צריך לעשות מעשה, דווקא הוא נרתע.
מה שמשותף לשני הזרמים המרכזיים-מנוגדים בציונות היה האמונה שעוד נזכה לשבת כאן איש תחת גפנו ותחת תאנתו. בשמאל חשבו שזה יקרה לאחר שיכון כאן שלום-עכשיו, בימין האמינו בשלום שייכון רק לאחר שיוקם כאן קיר-הברזל, זה שכה רבים מאתנו טעו לראות אותו בחומת ההפרדה (או בגרסה המערבית שלו: המכשול הקרקעי בינינו לבין רצועת עזה).
יצא לי לשוחח עם לא מעט מתושבי קיבוצי העוטף, לא בדיוק אנשים שנמנים על שורות הימין: חילוניים, סוציאליסטים, ליברליים, דמוקרטיים - יו ניים איט, אבל אחרי הזוועה שחוו הם אומרים (בווריאציות שונות כמובן): "לנו כבר ברור: זה אנחנו או הם!".
ניסיתי לאתגר אחד מהם ואמרתי: "אני לא בטוח שאלה נהיה אנחנו" והוא השיב: "כנראה שאלה לא נהיה אנחנו". משפט שגרם לי להחסיר פעימה יותר מהמראות הנוראיים שאני ראיתי בטלוויזיה והוא מחלון הממ"ד.
גם אם לא התכוון במובן המיידי של המילה, אלא במעין הווה מתמשך, שיכול להתפרש על פני עשרות שנים, התשובה שלו הצליחה לדכא את רוחי: האם זה אכן סופה של מדינת היהודים?
זו התזה של סינוואר, של שונאי ישראל, אבל הלוואי שבמבט ביקורתי פנימה אפשר היה לשלול אותה על הסף, כי לרבים - בין אם נמנו על מי שהעניקו לממשלה הנוכחית שלטון או מי שהפגינו נגדה, מתחוללים בישראל לא מעט תהליכים שעלולים, אם לא להביא לקץ הציונות, אזי לפחות לגרום לכך ש-76 השנים הבאות תהיינה רעות לעומת הראשונות.
איך איבדנו את העצמאות?
גם אופטימיסטים מושבעים שמביטים במציאות נוכחה, יגלו נסיגה חמורה בעצמאות ישראל. הנה עוד משהו שהיה משותף לשני הכוחות שעיצבו כאן את מפת התנועה הציונית: הרצון, אולי אף הכורח, ליטול את גורלנו בידינו - לעולם לא להיות תלויים עוד באחרים.
עזבו לרגע את הצהרות הפוליטיקאים, מימין ומשמאל - הרי אלה יאמרו הכל כדי לחיות על חשבוננו עוד כמה שנים. מישהו מכם מאמין שלישראל יש יכולת הישרדות כמעין צפון-קוריאה של המזרח התיכון?
מישהו סבור שאנחנו יכולים לחיות רק על חרבנו - לא במובן השוחר שלום, אלא דווקא במובן של היכון לקרב: האם אנחנו יכולים להניף את החרב ולהשחיז אותה בו זמנית, כלומר להילחם אבל גם להתחמש בעצמנו במקביל?
האם אנחנו יכולים להתברך בחיל אוויר מהמעולים שבעולם בלי תמיכה מאסיבית של ארצות הברית? האם יש לנו קיום לאורך זמן במרחב כה עוין, אלא כמוצב-חודר של תרבות המערב, בקרב מי ששואפים להשמיד לא רק אותנו אלא גם אותו?
במובן הזה נקלענו למצב מייאש: המציאות הביטחונית הקרובה, זו שמעבר לגדר, דורשת מאתנו לדבר בערבית - בעוד מרחב הלגיטימציה שניתן לנו על ידי בנות בריתנו, דורש מאתנו לקיים מלחמה "מערבית".
לכל אזרח שפוי ברור שכדי לאזן בין שני אלה, צרכים קיומיים של ממש, נדרשת פה הנהגה מופלאה, כזאת שיודעת לתמרן בין שני הקטבים. יש מישהו שמביט בפוליטיקה הישראלית (בין אם הוא סוקר אותה מימין לשמאל או משמאל לימין) ויכול להגיד שהוא רואה את האנשים המתאימים?
אז אולי יהיה מוגזם לומר שמדינת ישראל איבדה לגמרי את עצמאותה, אבל מתקפת הטילים והכטב"מים האחרונה מאיראן הוכיחה עד כמה היא תלויה (גם) באחרים. וכאשר תלויים באחרים, מאבדים את העצמאות, כפי שיוכיחו חלק מהדוגמאות הבאות.
למה לא מחסלים את חיזבאללה?
גם במישור הצבאי גרידא, צילום המצב ביום העצמאות ה-76, הוא די נורא. למה? כי צדקו אלופי צה"ל כשטענו ששום מבצע צבאי, מוצלח ככל שיהיה, לא יהפוך למציאות מנצחת בלי להגדיר את נקודת היציאה ממנו, מה שממשלת ישראל לא עשתה.
אבל גם מי שמכיר באחריות המדינאים (כפי שהגדיר זאת היטב ראש הממשלה בשבתו כראש אופוזיציה) ראוי שישאל: האם העובדה שלצבא החזק ביותר במזרח התיכון אין פתרון לארגון טרור חמוש בנק"ל בלבד, היא אשמת הדרג המדיני?
הבה נחזור 57 שנים לאחור, אל מלחמת ששת הימים. התחושה בישראל הייתה של ערב "שואה שנייה", עת קברי אחים נחפרו בעומק. "100 אלף חללים" הייתה סברת כרס של רבים (במדינה של 2.5 מיליון תושבים) - ואלה היו עוד אלה שחשבו שננצח, עת בקרב ניצולי שואה רבים התעוררו זיכרונות משלהי שנות השלושים.
גם אז לא ידעה ההנהגה הישראלית איך להפוך את פירות הניצחון ללימונדה, אבל אז צה"ל לפחות הכריע את המערכה בתוך שישה ימים. אז אפשר לטעון שהמצב היום שונה, זה ברור ובכל זאת - גם אם נניח לרגע לחמאס, ארגון טרור קל (יחסית) לנצח, אבל קשה מאוד להדביר (פעולה שמצמצמת את היתרונות הכמותיים והאיכותיים שלנו לקרב פנים אל פנים בין שני אנשים בתוך מנהרה: אחד אוחז תבור והשני קלאץ'), מה קורה עם לבנון? מה נגיד על מדינה ריבונית שהפכה לנשלטת בידי חיזבאללה? הרי שם היינו יכולים להכות מכה אנושה, במקום להפוך 100 אלף ישראלים לפליטים.
אז הצבא יכול לטעון שהוא היה כבר מוכן להכות בביירות, אבל "אמריקה לא מרשה". זה נכון - ומתכתב עם הסעיף הקודם על אובדן העצמאות, אבל זו אמת חלקית בלבד, כי לצה"ל הגדול אין יכולת לנצח במלחמה מבלי שבתים רבים בערי המרכז ייראו כמו אלה שבמטולה, מנרה או קריית שמונה.
במילים אחרות: לצבא אין את היכולת להשיג ניצחון מהיר וחלק, לפוליטיקאים אין את האומץ - ועם יד על הלב, בל ננקה את עצמנו: ספק אם לנו כציבור יש יכולת לנהל מלחמה בידיעה שהמחיר יהיה פגיעה כה קשה ברכוש או בנפש.
הבעיה היא שמלחמות במזרח התיכון לא נמנעות אלא רק נדחות: הסכם עם לבנון (שהוא למעשה הסכם עם חיזבאללה), גם אם יושג לבסוף, יביא אותם לסיבוב הבא כשהם בעמדה עדיפה. תבדקו את ההיסטוריה של הסכסוכים החל משנות השמונים: מלחמת לבנון הראשונה מול השנייה, האינתיפאדה הראשונה לעומת השנייה וצוק איתן מול חרבות ברזל.
רוצה לומר: משאת נפשם המובנת כל כך של רבים מאתנו להבנות עם חיזבאללה שיאפשרו רגיעה, יביאו אותנו בהכרח לשלם מחיר כבד הרבה יותר בסיבוב (הוודאי) הבא.
בין ישיבה להשכלה גבוהה
אלא שעם כל כובד משקלן של הבעיות שנמנו עד כה, ספק אם יש עוד תחום שבו בולטת ההתאבדות הקולקטיבית שלנו כמו בשדות החברה והכלכלה. נתחיל מהאחרונה: ישראל הפכה בתוך זמן קצר עד להבהיל ממדינה עם כלכלה איתנה לפושטת יד.
את רובנו זה עדיין לא פגש, ההפסדים עודם "על הנייר" בלבד, אבל לכל שבת יש מוצאי-שבת ולכל הלוואה יש מועד פירעון - וזה שלנו מתקרב באופן מבהיל במיוחד. עם כל יום שחולף מתברר שהחזר הוצאות המלחמה ידון אותנו לירידה חדה ברמת החיים, אחרי שנים של שגשוג - ולמרבה הצער, לתקופה לא קצרה.
היינו יכולים (אולי) להציל את הכלכלה, לשקם אותה, אבל לך תעשה את זה בשנה הראשונה בתולדות מדינת ישראל שבה עובר תקציב הישיבות את תקציב ההשכלה הגבוהה. במילים אחרות: יותר לומדי תורה שאינם עובדים ופחות מדענים.
ישראל הייתה כבר בכיוון המסוכן הזה, אי שם אחרי מלחמת המפרץ, אבל אז נחתה עלינו ישועה ממקור לא צפוי, בדמות קרוב למיליון עולים, בהם אחוזים ניכרים שעודדו רכישת השכלה והצטיינות כערכים עליונים.
בבתים רבים שבהם נאלצו ההורים, פרופסורים מכובדים בארצות מוצאם, לטאטא רחובות למחייתם, נבנה דור שני של תלמידים מעולים. ההורים שירדו מרום מעמדם כדי לתת הזדמנות טובה יותר לילדיהם דחפו אותם ללמוד ולהצטיין, וכשפגשה השקדנות את החוצפה הישראלית, זאת שאין דרך שהיא לא תביט בה בלי לחשוב איך לקצר אותה, או לפחות לעקוף את התור, קרה המפץ הגדול של ההייטק: גל אדיר שנשא מדינה שלמה כלפי מעלה והפך את ישראל למצטיינת שבכלכלות.
מה יש לנו היום? תשאלו את שר האוצר ותקבלו תשובה שהוא עושה "כלכלה טובה בעזרת השם". חלילה לי מלפקפק בחסדי שמיים, שהרי אפילו חילוני גמור יחתום על הקלישאה לפיה עדיף גרם של מזל על קילו של שכל. ובכל זאת הייתי רגוע אילו מישהו היה מראה לי גם תכנית כלכלית גשמית יותר, כזו שגם משהיא מקווה לסייעתא דשמיא, לא בונה עליה במקום על עבודה קשה.
החטא ועונשו
ישראל כירושלים: תקראו להם נפולת של נמושות, "סמולנים" או אפילו בוגדים, אבל האמת היא שהתנועה (הדלילה בינתיים למרבה המזל, אבל המתגברת) אל מחוץ לישראל מזכירה את הגירת החילונים אל מחוץ לבירה. מי שעוזבים הם מי שיכולים: שיש להם רכוש, השכלה ומקצוע מבוקש גם מעבר לים.
האנטישמיות הגואה מפחידה אותם, אבל כנראה שלא מספיק: ברוב המקומות היא עדיין ערטילאית בניגוד למציאות חיינו שהופכת בכל יום לסכנה ממשית.
זו אפילו לא הסכנה, כמו הידיעה שאין על מי לסמוך, שבבוא היום המדינה תפקיר אותם לגורלם. זו ההבנה שאי אפשר להסתכל על קו הרקיע שבו נפגשות תל אביב ורמת גן ולהניח שרק בגלל הלוק שמתחיל להזכיר את מנהטן, מקומנו כאן מובטח.
מי שעושה זאת עלול עוד למצוא את עצמו כקיבוצניק מהנגב המערבי, שהתעורר לבוקר סתווי וחמים, השקיף על גינתו הפורחת ועל מדשאתו המטופחת, לגם קפה של בוקר לקול ציוץ הציפורים, בטרם נפתחו שערי הגיהינום - וכל מה שידע על מציאות חייו, על צה"ל ועל המדינה, היה כלא היה. יסלחו לי הנרצחים ומשפחותיהם, אבל יותר מכל דבר אחר זו הפגיעה הרעה ביותר של טבח שמחת תורה.
זו לא הסכנה, שהרי זו הייתה כאן תמיד, כמו המחשבה מעוררת האימה שאפשר שבאמת אין כאן עתיד. זה המבט אל עבר העקורים מהדרום שטרם טופלו, אל תושבי הצפון המופקרים, אל החטופים שמשפחותיהם הזועקות סובלות התנכלויות ואלימות מלובשי מדים שמונהגים בידי מי שהחוק הוא הדבר האחרון שמעניין אותו (אלא אם כן הוא החוק).
פתח תקווה
תקראו למהגרים מכאן באיזה שם מעליב שאתם רוצים, אבל עם כל משפחה כזאת שעוזבת, עולה משקלם הסגולי של האחרים - והזרם הזה רק יגבר ביום שיבינו פה רבים שיש להם מה להפסיד, כי יתכן שמי שיתמהמה ולא יעזוב בתנאים נוחים, ייאלץ להימלט כשמחירי הנדל"ן צונחים או אולי אפילו כשסניפי הבנקים סגורים בהוראת השלטונות.
כדי שלא לסיים בלי פתח של תקווה, אשתף, בנימה אישית, משהו שאמרתי לתושב הנגב המערבי, פליט-בארצו, שהפך בחודשים האחרונים פרטנר לשיחה: "אני לא יודע איפה אהיה בעוד שנה, אבל אני יכול להבטיח לך שבעוד חמש שנים אגור בקצה העולם או שאהיה שכן שלך בקיבוץ". הוא הביט בי, חייך ואמר: "אין לך מושג כמה פעמים ביום אני שומע את המשפט הזה".
וכך בין שני הקטבים הללו מתנהלת מציאות חייהם של יותר מדי ישראלים, שמצד אחד רוצים לחזור אל ערכי הציונות הטובה, שהצליחה להיות גם לוחמנית ואמיצה וגם מכילה ושפויה ומצד שני חוששים שזו מיצתה כבר את 76 השנים הטובות שלה, חרדים מפני מה שמסתמן כ"ימי בית שני", הבית השני של אותה המדינה.