אפשר להתווכח על ״היום שאחרי״ ועל ״היום שלפני״ ועל חמאסטן או פת״חסטאן, אבל השורה התחתונה, שהיא גם הכותרת הראשית, עקרונית ופשוטה בהרבה: שר הביטחון של מדינת ישראל, איש הליכוד ומינוי של בנימין נתניהו, הודיע אתמול לציבור (במשתמע) שבזמן מלחמה קשה וארוכה פועל ראש הממשלה משיקולים פוליטיים, ולא שיקולים לאומיים, ביטחוניים או ממלכתיים. כמו שזה פשוט, ככה זה מחריד.
גנץ תומך בגלנט: "אומר דברי אמת"; נתניהו: "אין תירוצים לגבי חיסול חמאס"
לא חמאס ולא הרשות יהיו ביום שאחרי: הפיתרון של הליגה הערבית
אז יש כאן רק שתי אופציות: או שמישהו השקה את יואב גלנט בשיקוי קסמים שהופך אותך לסמולן חובב ערבים ותומך טרור - או שהוא דובר אמת. אין לגלנט אינטרס להתעמר ככה בנתניהו. בפעם הקודמת שעשה את זה, פוטר (והוחזר). אין לגלנט אינטרס להתגולל על נתניהו, משום שהגנטיקה בליכוד, ההיסטוריה הפוליטית והסטטיסטיקה מוכיחות שכל מי שהרים ידיו על מנהיג הליכוד, מתוך הליכוד, סיים את חייו הפוליטיים כמי שמקום קבורתו לא נודע.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
ההסבר פשוט: גלנט עבר את התהליך שעברו לפניו עשרות בעלי תפקידים, אם במערכת הפוליטית או במערכת הביטחונית. אנשים שחשבו שנתניהו הוא פטריוט ישראלי וגילו שהוא פטריוט עצמי. אנשים שהאמינו שנתניהו חותר לביצורה של ישראל וגילו שהוא חותר לביצור שלטונו. אנשים שלא האמינו שזה יכול להיות, אבל הבינו שזה קורה. אנשים שפתאום התנגשו במציאות, שבה מתברר שמי שהופקד על ביטחוננו, פועל למען ביטחונו. רק הוא, שיקוליו, הנאותיו, טובתו האישית וסיכויי ההישרדות שלו. כל השאר נגזר מתוך זה.
יצא לי לפגוש במהלך השנים רבים מהאנשים האלה. הרשימה אינסופית: אמנון ליפקין־שחק, יצחק מרדכי ודוד לוי - שייכים לדור המייסדים של הז׳אנר. יש ברשימה הזו עשרות בכירים ומאות בכירים פחות. כולם מספרים את אותו סיפור: זה מתחיל בחשדות עמומים ונגמר בתדהמה מוחלטת. כן, זה אמיתי. האיש הזה, שהתיימר פעם להיות ״מר ביטחון״, עסוק רק בעצמו.
זו הסיבה שגורמת לו לשאת את נאום בר־אילן, לחבק את ערפאת, להחזיר את חברון ולשחרר את סינוואר (עם עוד 1,027 רוצחים) ברגע אחד, ואז להמיר את אמונתו ולהתחפש לגרסה האשכנזית/נהנתנית של איתמר בן גביר ברגע שני.
אתמול התברר שיש בישראל שתי ממשלות שחותרות זו מול זו, זו נגד זו. ממשלת הימין הקיצוני בראשותו של בנימין נתניהו, שבועטת בכל עקרונות הביטחון הלאומי שהתוו כאן אבותינו, בראש ובראשונה שימור בכל מחיר של ברית אסטרטגית עם מעצמה אחת לפחות (היום יש רק מעצמה אחת בעולם); ומולה ממשלת ההיגיון, שבה מכהנים עדיין גנץ ואיזנקוט, עם חיזוק בדמותו של יואב גלנט. למרבה הצרה, מי שמכתיב את הקצב ואת הטירוף זו הממשלה הקיצונית.
נתניהו, שישב כל חייו בממשלות ההיגיון וההתרחקות מהרפתקאות, התהפך בן לילה והפך לאחד הפירומנים הגדולים בסביבה. זה תואר לא קל להשגה כשאתה מסתובב במחיצתם של בן גביר, סמוטריץ׳ וטלי גוטליב, ובכל זאת נתניהו נותן פייט.
כל זה, עוד לפני שדיברנו על חוק הגיוס. גם כאן נתניהו מייצג את הפופוליזם, את ההיאחזות בכל מחיר בקרני השלטון, את הכניעה לסחטנות המגזרית ואת ההתעלמות מהצורך הקיומי, האמיתי, של צה״ל. גם כאן, מתייצב מולו גלנט, שמייצג את מערכת הביטחון, שמשוועת לכוח אדם פנוי.
המשחק הכפול במקרה הזה שייך, כמו תמיד, לאריה דרעי. על פי מקורות שונים, "התרגיל המבריק״ של נתניהו, להודיע שהוא מקדם את החוק של הממשלה הקודמת (שמזוהה עם גנץ), הוא פרי מוחו הקודח של דרעי. אז בואו נסכם את מפעלותיו של דרעי: שכנע את גנץ להצטרף לממשלת החילופים הראשונה עם נתניהו ואפילו הבטיח לו ערבות אישית.
כשנתניהו תקע את הסכין בגבו של גנץ, דרעי לא היה שם. אחר כך באה הממשלה הנוכחית. גם כאן, דרעי היה זה שצרח ״פיקוח נפש, פיקוח נפש״ כדי לשכנע את גנץ להצטרף ברגע האמת לממשלה ולסייע להצלת המדינה. ועכשיו, ברגע האמת, כרגיל. הוא לא שם. צריך לקוות שהחברים יפיקו לקחים ולא יבנו יותר שום דבר על הבטחות של דרעי. מתברר שהן טובות בערך כמו ההבטחות של נתניהו.
הטור המלא מחר ב"מעריב־סופהשבוע"