ציפור המיינה הפכה לציפור הנפוצה בישראל, אחרי העורב. היא פולשת, מסוכנת ובדורסנות בלתי מתפשרת דחקה את הדרור התמים והדוכיפת הנהדרת למורד הרשימה. המיינה היא הוכחה נוספת לכך שישראל הפכה למקום שבו כל דאלים גבר. מדובר בציפור ערסית, שתלטנית וצווחנית. היא לא מצייצת כמו כל ציפור שפויה אחרת, היא צועקת, צווחת במגוון קולות וצלילים פסיכיים. זו ציפור מטורללת. היא מטרד בכל ממד. עכשיו מסתבר שהיא גם סכנה ממשית לטבע, ואם לא נעצור אותה, היא תמשיך עד לניצחון המוחלט.
בשעה שרבים מפוטרים, אביב אלוש עושה קופה בהסברה פנימית | דרור רפאל
תראו מי שמדבר: הקריאה של שמחה רוטמן לאחדות היא אירוניה טרגית | דרור רפאל
ייאמר לזכותה של המיינה שהיא יפה, אפילו די מהממת. היא קטנה, חומה על פי רוב, עם מקור צהוב, ועושה רושם של מי שלא באה להזיק לאף אחד. היא חיה חיי משפחה סולידיים, מונוגמיים. מסתובבת עם בן זוגה, דואגת ומסורה לביצים שלה וממשיכה להאכיל את הגוזלים כחודש לאחר שפרחו מהקן. אך בואו לא נהיה תמימים, מדובר בבעלת כנף ערמומית יותר משועל, עם יצר רע יותר מממבה שחור, שמסלקת מדרכה את כל מי שהיה נפוץ לפניה.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
היא הגיעה לארץ באמצע שנות ה־90 כאורחת מהודו לצפארי, אך בטעות קריטית מספר פרטים ברחו, ולקח לה פחות מ־30 שנה כדי לבצע פלישה מהירה, מוצלחת ומרהיבה. היא מציקה, דוחקת ומחריבה בצורה שיטתית את אוכלוסיית הציפורים המקומית. בתקופת הקינון היא מהווה סכנה אמיתית ונעשית גם אלימה כלפי בני אדם. תושבי פתח תקווה וראש העין התלוננו בעבר שתקפה אותם פיזית.
בעשר השנים האחרונות היא קפצה מהמקום העשירי למקום השני בתפוצתה בארץ. בדרכה אל הצמרת היא מעיפה, תרתי משמע, את כל המינים הידועים שגדלנו עליהם כמו הבולבול, הצופית, אדום החזה, הנחליאלי, החוחית וציפורים נוספות שהיינו רגילים לראות בילדותנו. הן הולכות ונעלמות. היא לומדת את התכסיסים לסילוקם ונלחמת בהם. לכן אנחנו חייבים להיות הרבה יותר חכמים ממנה - ובעיקר נחושים לסלקה.
התחכום והזדוניות שלה אינם יודעים גבול. בכתבה ב"הארץ" מתחילת החודש נכתב שהיא מודעת לעובדה שהמקור שלה קצר, רק שלושה סנטימטרים. בשל כך היא אורבת לדוכיפת, שאורך מקורה חמישה סנטימטרים, ממתינה שהיא תוציא אוכל מהקרקע ואז תוקפת אותה וגוזלת ממנה את המזון.
היא חצופה ועיקשת, מסוגלת לטרוף גוזלים של מינים מקומיים אחרים ובכך מחסלת את הדור הבא ומצמצמת את אוכלוסייתם. זו אכזריות מבהילה. אם נמשיך לגלות אליה סובלנות, לא נוכל עוד ליהנות מציפורים אחרות, אלא רק נסבול מפולשות. הדרור, הדוכיפת והירגזי כבר שילמו את מחיר הבריונות שלה. אולי בקרוב נחיה במדינה שיש בה רק יונים, דררות ומיינות.
יש הטוענים שככה זה בטבע. החזק מנצח, האגרסיבי שולט. אך לא בכל מקום בעולם השלימו עם הפולשת החצופה. באוסטרליה מנסים לסלקה באמצעים ברוטליים. בסיישל נלחמו בה במספר שיטות במקביל: מלכודות, השמדת קִנים ואפילו ירי. שם הם הצליחו להיפטר ממנה לחלוטין. ואצלנו, החברה להגנת הטבע כבר לא באמת מגינה, אלא רק סופרת את הפרטים המסתובבים בו, ומדווחת מי עלתה בדירוג ומי ירדה, כאילו זה מצעד פזמונים של ציפורים. היא יותר החברה לספירת הטבע.
זו התנהגות פסיבית שמאפשרת רמיסה של החלש, המקומי והטבעי. המיינה מנצלת את המצב, משתלטת על נדל"ן, מזהמת את הסביבה ושואפת להתרחב על חשבון ציפורי המקום. בהשאלה לכלכלה, המיינה היא קפיטליסטית חזירית, עד כמה שציפור יכולה להיות חזירה.
ובישראל כמו בישראל, כל מי שאלים מנצח. בים, באוויר ובבריכה.
מי שמשתלט על שטח, קובע עובדה. מי שמרים כיסא, דוחק את האחר לפינה. בתחבולות ברוטליות תעשה לך מלחמה, ותגיע לנחלה ולהצלחה. האגרסיביות קונה לה אחיזה בכל תחום במדינה, לא פלא שהמיינה התעופפה עד אלינו, התאהבה במקום והתנחלה. היא מזכירה בהתנהלותה כל התנהגות כוחנית שנפוצה אצלנו. הפרקטיקות משתנות, אך המטרה אותה מטרה, והממסד מגלה אוזלת יד במשימתו להתעשת מול אלימות ושתלטנות.
הכניעה לחזק ולתוקפן היא בשורה רעה. המיינה דוחפת, בריונית, לוקחת לאחרים, ופולשת לטריטוריות לא לה. היא משתיקה כל ציוץ שלא בא לה בטוב, והסובלים העיקריים הם כמובן הדרורים, שמשלמים את מחיר הכוחנות של הפולשת הלא רצויה. אותן ציפורי שיר קטנות חומות שאוכלות זרעים ומעולם לא הזיקו לאחרים. ואין זה פלא, כבר במקרא המונח דרור מציין חופש, חירות ושחרור מעבדות. ערכים שהולכים ונרמסים, הן בשמיים והן בארץ.