האזינו לטור של אלון בן דוד

בקואליציה שבה אין אנשים, התגלה שוב יואב גלנט כמי שמשתדל להיות איש וגם מצליח. נאום התוכחה שלו לא היה תרגיל פוליטי או ניסיון לקושש אהדה, אלא בפשטות צפירת אזהרה מפני סכנה ברורה ומיידית. קריאתו הנואשת לא נועדה להצביע על כך שהמלך הוא עירום – את זה כבר רוב הישראלים רואים בעצמם – אלא להתריע שהמלך העירום מוביל אותנו למלחמה נצחית ולאבדון.

לאחר שהחולשה הישראלית כבר נחשפה: על הדרג המדיני לקבל החלטות
״פעם היית הגיבור שלי״: דני קושמרו סוגר חשבון עם אריק קלפטון

מחנה הפליטים אל בורייג' בעזה וכוחות צה''ל ב1991 (צילום: צביקה ישראלי, לע''מ)
מחנה הפליטים אל בורייג' בעזה וכוחות צה''ל ב1991 (צילום: צביקה ישראלי, לע''מ)

שר הביטחון, ואיתו הצמרת הצבאית והביטחונית כולה, רואים איך בהובלת הגורמים המשיחיים בקואליציה נשאבת ישראל לכונן ממשל צבאי בעזה. לא במקרה לא התנהל עד היום ולו דיון אחד במשמעויות של הקמת ממשל צבאי בעזה: דיון כזה היה מציג את המחירים הכרוכים בשליטה אזרחית ברצועה, מחירים שישראל לא תעמוד בהם.

היחיד שעסק באפשרות הזאת הוא המזכיר הצבאי הבא של ראש הממשלה, רומן גופמן, שבתזמון סמלי קיבל אתמול את דרגות האלוף. גופמן, ביוזמה עצמאית ומבלי לעדכן את מפקדיו, כתב והפיץ נייר עמדה שטוען כי ישראל צריכה לקחת לידיה את הניהול האזרחי של עזה. הוא כנראה הקדים לזהות את הגורמים שיאמצו בשתי ידיים את המסמך שכתב.

היריעה קצרה מתמיד

רובם של הישראלים אינם יודעים איך נראה ממשל צבאי על כל רצועת עזה. השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' היו עוד נערים כשבניין הממשל בעזה הועבר לידי הרשות הפלסטינית ב־1994. אבל לנוכח ההתלהבות שהרעיון של ממשל צבאי מעורר בקרב החוגים הקיצוניים, שכבר רואים בדמיונם את ההתנחלויות שיבואו בעקבותיו, כדאי להיזכר מהן המשמעויות של ניהול הרצועה.

כוחות צה''ל ברצועת עזה 1993 (צילום: אבי אוחיון לע''מ)
כוחות צה''ל ברצועת עזה 1993 (צילום: אבי אוחיון לע''מ)

כדי לשלוט אזרחית ב־2.2 מיליון תושבי הרצועה, צה"ל יידרש להקים מערך אדיר של מִנהל אזרחי, שיטפל במים, בבריאות, בחינוך, בביוב ובכל אספקט של חיי העזתים. לכל מי שמתרפק בערגה על רעיון כזה, אני מציע לדמיין איך הוא נכנס לבית משפחה של חייל ומודיע לה שבנם נהרג בעת שחילק קמח לעזתים בדיר אל־בלח.

כדי לשמר שליטה ברצועה, השורצת עדיין מחבלים ונשק, ההערכות הן שצה"ל יידרש להשקיע שלוש אוגדות שישהו בעזה, לפחות בשנים הראשונות של הממשל. זה אומר להעתיק את הכוחות, שפרוסים היום בגבול הצפון ובשטחי יהודה ושומרון, לתוך הרצועה. בפועל, זה ויתור על כל סיכוי להביא להכרעה בצפון ואספקת רמה נמוכה בהרבה של ביטחון ביהודה ושומרון.

כבר היום צה"ל מתקשה למתוח את היריעה הקצרה שלו בין שלוש הזירות הפעילות. אנשי המילואים שלו כבר סחוטים משירות ממושך של חודשים, והשחיקה ניכרת גם בכוחות הסדירים – מה שמביא ליותר נפגעים בתאונות מבצעיות.

הדברים האלה אמורים להספיק כדי להרתיע אותנו משליטה מחדש בעזה. אם נוסיף לזה את העמקת הבידוד הבינלאומי, את הסיכון בהקפאת הסכמי השלום עם העולם הערבי ואת ההליכים המשפטיים שישראל ומשרתיה ייגררו אליהם – המסקנה אמורה להיות ברורה. קשה למצוא תועלת במהלך הזה.

קשה גם לחשוד בבנימין נתניהו שהוא לא מבין את ההשלכות, ולכן מה שמטריד יותר הוא שכנראה לא אכפת לו מההשלכות. שרידותו האישית היא הדבר היחיד שבאמת חשוב, וכל המשאבים רתומים למטרה הזאת: החטופים, חיי חיילינו והשרידות שלנו כמדינה.

מאז כינונה של הממשלה, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר, רואה גלנט את הפוליטיקה הקטנונית גוברת על כל שיקול לאומי וענייני. רוב הזמן הוא מבליג, אבל כשהוא בוחר להתריע בקול – שווה להקשיב לו.

גלנט לא חף מאחריות לאובדן הדרך של המלחמה הזאת. לזכותו ייאמר שהוא חתר מהרגע הראשון להכרעה מהירה, קודם בצפון ואז בדרום, אבל לחובתו ייאמר שהוא לא השפיע. תוכניתו להכות תחילה בחיזבאללה נבלמה, וכבר ארבעה חודשים שהוא לא מצליח להוציא את צה"ל מהדשדוש בחולות של עזה.

מחנה הפליטים אל בורייג' בעזה וכוחות צה''ל ב1991 (צילום: צביקה ישראלי, לע''מ)
מחנה הפליטים אל בורייג' בעזה וכוחות צה''ל ב1991 (צילום: צביקה ישראלי, לע''מ)

בעטיפה של צה"ל

רגע לפני שאנחנו נכנסים לקרב המיותר ברפיח, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו: ומה אחרי רפיח? בהינתן הפקודה, צה"ל יכבוש את רפיח. זה יעלה במחיר חיילים ובחיי חטופים שמוחזקים שם, אבל ארבעת גדודי חמאס בעיר יפורקו. ספק רב אם זה יקרב את חמאס לעסקת חטופים. הדבר היחיד שיכול לדרבן אותם הוא אם יחושו שגורם פלסטיני אחר מאיים לתפוס את השליטה במקומם.

זה לא שהרשות הפלסטינית מחכה בנשימה עצורה לחזור לעזה. גם הם חוששים מכניסה לקן הצרעות הזה. אבל אפשר בתמיכה ערבית ובינלאומית להתחיל להכין כוחות שיקבלו אחריות על אזורים מוגבלים, עם עטיפה של צה"ל, שישמר את חופש הפעולה שלו במקומות האלה. מעבר ללגיטימציה שזה יקנה לישראל, יחיא סנוואר יתקשה להישאר אדיש למול מהלך כזה.

בינתיים, חוסר ההחלטה בצד הישראלי משאיר בידי סנוואר את השליטה בחלוקת המזון וגם בשטח. הנה נתון שאולי מצייר את הדרך המעגלית שעשינו במלחמה: השבוע ירד מחירו של שק קמח בעזה לפחות ממחירו בישראל. בזמן שהאינפלציה אצלנו משתוללת והמחירים מאמירים, לעזתים יש קמח ולנו נשארה רק תורה. נתניהו, שבמשך שנים פיטם את חמאס במזוודות כסף קטארי, מפטם אותם עכשיו בקמח זול ובהמשך השליטה ברצועה. מהרגלים, מתברר, קשה להיגמל.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13