ספק אם במדינות אירופה שהצהירו השבוע על תמיכתן בהכרה במדינה פלסטינית התעמקו בסרטון המצמרר שנחשף השבוע, שבו מתועדת החטיפה האכזרית של התצפיתניות שלנו לעזה.
השר קרעי עשה טעות קרדינלית: "התקרית עם AP היא אירוע אסטרטגי לישראל"
הכתובת הייתה על הקיר: סיפורה של שי אשרם ז"ל | מונולוג של אביה
אם היו האירופים מפנים כמה דקות מזמנם היקר, היו מגלים שוב את מה שנראה ששכחו: שב־7 באוקטובר חדרו מאות טרוריסטים שטבחו, אנסו וחטפו מאות אזרחים ישראלים חפים מפשע. ודאי היו שמים לב, האירופים המנומסים, שהטרוריסטים שייכים לארגון המכונה "חמאס". אותו ארגון שמברך עכשיו בחום על ההחלטה של כמה מהם להכיר במדינת פלסטין.
הבדל אחד מהותי ישנו בינינו לבין אותן מדינות: אלינו כבר הגיע הטרור האכזרי הזה. אליהן עוד לא. כל מי שעיניו בראשו יודע שזה רק עניין של זמן. הם, שמדברים דיפלומטית נאיבית, משוכנעים שהדרך להשיג שלום ויציבות במזרח התיכון תגיע באמצעות הענקת מתנת ענק לארגון טרור שהוקם במטרה אחת – להשמיד אותנו. ובכן, חברינו באירופה, שלום עושים עם מדינות שבאמת שואפות לשלום, לא עם אסלאם קיצוני, פונדמנטליסטי.
מנהיגי המדינות האירופיות השלוות לא יודעים (עדיין) מה זה אוטובוס מתפוצץ, מה זה שופל ענק שמגיח כדי לדרוס אנשים, מה זה רכב חולף שיורה על אזרחים תמימים בתחנת הסעה, מה זו משפחה שילדיה מסתתרים רועדים מפחד ואימה בארון הבגדים שמא יטבחו בהם חיות האדם. לו אותם ראשי ממשלה וחברי ממשלתם היו חרדים לחייהם ולחיי משפחתם, או חלילה היו מתעוררים בנורווגיה, אירלנד או ספרד לבוקר מקולל כמו 7 באוקטובר – היו חושבים אחרת.
לו אותם אלפי מחבלים היו פורצים לבתים בסביליה, דבלין או אוסלו, שולפים את קרלוס, פרנק או יאן ממיטתם בבוקר חג קדוש כשהם לבושים פיג'מה, וגוררים אותם במכות ובאיומי נשק על אופנוע לתוך המון צמא דם, הם היו ודאי מפנימים שהשלום שהם בטוחים שישיגו בעזרת הקמת מדינה פלסטינית, ריאלי רק בחלומות. חולמים בספרדית מציאות ישראלית שלא יבינו לעולם.
באירופה משקיעים רבות בחינוך ילדים, בפיתוח תרבות האזרחים. בחמאס, לעומתם, משקיעים בחינוך ילדים לרצח יהודים. את התרבות הזאת יונקים התינוקות מהמוצץ הראשון שנכנס לפיהם, והם גדלים על ברכי תורה מפלצתית לרצח וטבח.
שריפת תינוקות, אונס נערות ונשים, חטיפות של אזרחים למנהרות ועינוים שם, הוצאות להורג לעיני בני משפחה וחברים, טבח בצעירים שהגיעו לבלות במסיבה לצד תיעוד רגעי האושר הללו בקריאות ניצחון – הם מבחינתם הגשמה בדרך לרעיון הגדול: הקמת מדינה.
התמיכה במדינה פלסטינית מחזקת את אלו הפועלים להשמדתה של מדינת ישראל. אחרי שיסיימו איתנו, ימשיכו ויתפשטו אל המערב, אל אירופה הקלאסית וזו שאינה קלאסית, ובכלל לכל מקום שבו יצליחו לשים רגל.
מנהיגי אירופה, אל תהיו נאיבים. אל תגידו "לנו זה לא יקרה". גם כאן, אצלנו, היו פעם ישראלים שחשבו שלהם זה לא יקרה. בדרך הקשה גילו גם הם שלא שלום מבקשים הטרוריסטים, רק שליטה שתושג על ידי השגת שטחים.
וזכרו אירופים יקרים, אף אחת מהמפלצות האלה לא תזיל דמעה על ראש שנערף. לא בבארי ולא בברצלונה.
אחלה זהבי
כמו כל דבר בעולם, גם במקום העבודה שלכם, בטוח שמתם לב, האנשים נחלקים לכמה סוגים. ישנם הבינוניים. הם תמיד יהיו כאלה, ישייטו בקו ישר לאורך כל הקריירה, מקפידים תמיד להנמיך ציפיות ולפעמים מפתיעים עם ביצועים בינוניים. ישנם ה"ארעיים". אלה שכוכבם דורך לכמה חודשים או כמה שנים. פתאום לפרק זמן מסוים הם זורחים במפתיע, עד שדועכים או כבים לגמרי.
וישנם אלה עם הרעב התמידי בעיניים. אלה שאצלם נוצץ תמיד הזיק הזה, התשוקה הבלתי נגמרת לנצח, להצטיין, להביס את המתחרה. בפוליטיקה ישנו כמובן ראש הממשלה בנימין נתניהו. גם אריק שרון היה כזה. בתקשורת יש שתי עיתונאיות, אילה חסון ואילנה דיין, שתמיד רעבות לסיפור, לא משנה הקילומטראז' שכבר עברו בחייהן. בספורט היה מיקי ברקוביץ' בכדורסל, ובעשור וחצי האחרונים מתרוצצת על כרי הדשא במחוזותינו (וגם בחו"ל) תופעה מזן נדיר במיוחד. ערן זהבי.
אפשר לאהוב אותו בטירוף ולצרוח ביציע את "ערן, ערן זהבי" על פי הלחן של "רקדי". אפשר גם לשנוא אותו (במיוחד הקבוצות שמולן הוא מתמודד), אבל אי אפשר שלא להעריץ, גם אם בסתר הלב, את התשוקה של זהבי. את הווינריות. את העבודה הקשה על המגרש ומחוצה לו.
זה נכון, זהבי יכול לעצבן, גם להגזים. הוא איבד שליטה והתבזה כשהשליך בהפגנתיות את סרט הקפטן במשחק של נבחרת ישראל בכדורגל, כי התרגז מהקללות נגדו ביציעי סמי עופר. הוא התנהג כילד כשסירב לישון בחדר עם שותף בבתי מלון במסעות הנבחרת (עד שבעקבות 7 באוקטובר התרצה). אבל זהבי, בניגוד לאחרים, לרגע לא איבד את הקסם הזה שנקרא רעב לנצח.
הוא בן גילי, זהבי. 37. אני רואה את עצמי כמי שעתידה לפניה, אבל בעולם הכדורגל, זהבי אמור היה לגדל עכשיו כרס קטנה, ולנסות את עצמו כמאמן שמתמנה ומפוטר אחת לעונה או שתיים. והנה הוא, שכבר לקח אליפות עם הפועל תל אביב, חצה את הקווים ולקח שלוש אליפויות עם הצהוב של מכבי, עשה חבילות של כסף בסין וקינח בחוויית כדורגל בהולנד (והתנסות אישית פחות מלבבת כשהוא ומשפחתו נשדדו בביתם באלימות). בהמשך חזר לארץ והצליח במקום שבו אחרים כמו אייל ברקוביץ' או יוסי בניון נכשלו: לשוב אל ביצת הכדורגל הישראלי ולמרות פציעות ומשברי גיל אחרים, לסחוב על הגב את הקבוצה שלו לאליפות.
העיקר שיהיה נוח
המלאכית שלי הגיעה בשיעור תורה לפרק ו' בספר בראשית. מברוכ. מסתבר שלפעמים גם לומדים בבית הספר. המשמעות הייתה שנודבתי במעמד צד אחד לארח בביתי בקרוב קבוצת תלמידי כיתה ב' להרמת מיצג הולם של תיבת נח.
הלוואי שישמור אותי האל כפי ששמר על נח מהמבול. כפרויקטורית בנשמה, כאדם הישגי וכאחת שמסרבת לאכזב את המולדת – קל וחומר את הילדה וחבריה – אני ברבאק היסטרי על ההפקה הזו.
אז כבר כמה ימים אימוש מנהלת חמ"ל לאיתור צעצועי חיות. מושקעת כל כולי בשידוכים בין הרווקים - לזוגות של זכר ונקבה, בדיוק כפי שעשה נח שלנו. שעות אינסוף אני מדקדקת בסינוני בובות ברבי זנוחות של קן, כדי לבצע בעבורו את המייקאובר המושלם לדמותו של נח מודל קיץ 2024. וכמובן, כמובן, שאני עורכת סקרי עומק ומפעילה קבוצות מיקוד כדי לאתר את הסלסילה המנצחת, זאת שתשמש בסיס למיצג של האמא המוגזמת מאוד של ב' 3, כלומר של הילדים.
אגב, אם כבר, יש למישהו נייר קרפ כחול לעיצוב הים?