בוועידת "המועצה הלאומית הפלסטינית" שהתכנסה באלג'יר בנובמבר 1988 הוכרז על הקמתה של המדינה הפלסטינית. בתוך חודשים אחדים הכירו בה כ־80 מדינות. השבוע הצטרפו ספרד, אירלנד ונורווגיה ל־142 המדינות (מתוך 195 מדינות חברות באו"ם) המכירות בה. רוב העולם סבור לפיכך כי יש מדינה כזו, והוא מכיר בקיומה לא רק למעשה (הכרה דה־פקטו) אלא (חלקן) גם להלכה, דה־יורה, כלומר הכרה בחוקיותה.
היועמ"שית: החלטת הממשלה חותרת תחת שלטון החוק
בכיר ביש עתיד מצהיר: "המפה הפוליטית תיראה אחרת כשנתקרב לבחירות"
כדי שישות כלשהי תהיה ראויה לתואר "מדינה", היא זקוקה לארבעה מאפיינים: טריטוריה מוגדרת, אזרחות לאוכלוסייה, קיום מערכת שלטון וריבונות ויכולת לשלוט ולאכוף את החוק על האוכלוסייה בשטח, ועצמאות בענייני פנים וחוץ. ל"מדינה הפלסטינית" חסרים לחלוטין, או קיימים רק במידה מעטה, רוב המאפיינים הללו. ולמרות זאת - 145 מדינות מכירות בה, ולכאורה – היא עובדה קיימת.
אלא שאיננה קיימת. הייתכן שרוב העולם מכיר בקיומו של משהו שאינו קיים, וככל הנראה גם אינו עתיד להתקיים?
מימי קדם, ולפחות מאז ימי אריסטו (לפני כ־2,300 שנה) ותלמי (כ־400 מאות שנים אחריו) האמינו רוב בני האדם כי כדור הארץ נמצא במרכז היקום, והשמש (ושאר כוכבי הלכת) סובבים אותו. זה התאים גם לתפיסותיהן של הדתות בעולם: האדם הוא נזר הבריאה, ולפיכך כל היקום סובב אותו. בכנסייה הנוצרית, החל מהמאה השלישית - הפכה התפיסה הזו לדוקטרינה, עמוד אמונה שלא ניתן עוד לבחון אותו בכלים מדעיים. ולפיכך כל "העולם התרבותי" עד לפני כ־500 שנים ידע כי כדור הארץ הוא מרכז העולם.
רק במאה ה־16, עם קופרניקוס, עומתו התצפיות האסטרונומיות עם הדוקטרינה הזו. מאה שנים אחרי קופרניקוס היה זה גליליאו גליליי שפרסם את מסקנות תצפיותיו בטלסקופ, ואמר כי דווקא השמש נמצאת במרכז המערכת שלנו, וכדור הארץ סובב אותה. קביעה זו נתפסה בעיני הכנסייה כאבסורדית. לא הגיונית לחלוטין, וגם כשקר וכפירה "בהיותה מנוגדת לכתבי הקודש". גליליאו הועמד לדין, חזר בו (ואולי מלמל בתום הבעת החרטה את "ואף על פי כן נוע תנוע"), אך מדענים אחרים הצטרפו. נוסחאות קפלר, חוקי ניוטון והמטוטלת של פוקו קברו סופית את התיאוריה הגיאוצנטרית. כדור הארץ סובב את השמש. לא להפך. רק ב־1758 הכירה בכך גם הכנסייה.
הפלסטינים בטוחים שהם מרכז העולם והכל סובב אותם. מדינות רבות בעולם מעודדות אותם. קצת סבלנות וגם העולם יכיר בטעותו.
כשהנחות מופרכות הופכות לחלק מדוקטרינה דתית – קשה עוד הרבה יותר להפריכן. ההכרה במדינה פלסטינית היא, עבור מדינות רבות, חלק מדת. דת מודרנית המבוססת על רגשי אשמה עמוקים בפשעי הקולוניאליזם האירופי בכל רחבי העולם, רצון לכפר על העוולות הללו, וזיהוי כל "מיעוט" או כל "חלש" כ"צודק". על בסיס הדת הפרוגרסיבית הזו הצליחו הפלסטינים להפוך את ישראל מקורבן תוקפנותם שלהם ושל ניסיונותיהם במאה השנים האחרונות להשמיד את היהודים בארץ ישראל - לכובש אכזר, קולוניאליסט, משעבד.
מדינות אירופה שסבלו (טוב, לא ממש סבלו) מרגשות אשם על השמדת ששת המיליונים באירופה ותמכו בהקמת מדינת ישראל – קנו את התעמולה הפלסטינית, שישראל היא הכובשת הרעה והמשעבדת, ועתה יש להם שוב רגשי אשם פוסט־קולוניאליסטיים. הם אשמים בהקמת מדינת ישראל ולכן אשמים ב"נכבה" של הערבים. ולכן – רבות ממדינות העולם מכירות במדינה פלסטינית. לפחות שליש מהן, כי הן ערביות או מוסלמיות ותומכות אוטומטית בפלסטינים - והשאר מתוך הזדהות גושית, גיאופוליטית, אינטרסים או כאמור, מתוך רגשי אשם מעוותים.
בין כך ובין כך – ההכרה במדינה כזו היא חלק מדת ישנה (האסלאם התובע החזרת שליטה מוסלמית לאדמות "ווקף", כאלו שהן נשלטו פעם בידי מוסלמים) או מודרנית. דת הפרוגרס, הפוסט־קולוניאליזם. אבל כיוון שמדובר בדת – קשה מאוד, אולי אי אפשר, לשכנע את המאמינים כי הם תומכים במשהו שאינו קיים, וגם לא יתקיים.
כלומר, לא יתקיים כל עוד קיימת בארץ ישראל מדינה יהודית. כי זו העובדה ההיסטורית: או פרובינציה יהודה – או פרובינציה פלשתינה. רק חורבן בית שני וכישלון מרד בר כוכבא, השמדת חצי מיליון יהודים וריסוק הריבונות שלו – אפשרו לאדריאנוס להפוך את ארץ ישראל, מפרובינציה יודיאה - לפרובינציה פלשתינה. וכך גם בימינו: או מדינת ישראל – או מדינה פלסטינית.
תופעה מרתקת: ככל שיש יותר מדינות בעולם שתומכות בהקמת מדינה כזו (אלו שאינן יודעות דבר על "הסכסוך" ולא יצטרכו לשאת בתוצאות כינון "מדינה פלסטינית") – יש פחות יהודים וערבים בארץ ישראל שמאמינים בהיתכנות "שתי המדינות". סקרים שונים בעשורים האחרונים הוכיחו צניחה עקבית בשיעורי התמיכה ברעיון העוועים הזה, שתודלק באדי השכרות של הסכמי אוסלו.
סקר חדש של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה מעלה כי 64% מהציבור היהודי מתנגד להקמת מדינה כזו. שליש מהנשאלים שהאמינו בכך בעבר, שינו את דעתם אחרי 7 באוקטובר. זה שיעור ההתנגדות גם כשהקמת המדינה הפלסטינית הוצגה כחלק מהסכם אזורי כולל, ונורמליזציה עם סעודיה. רק כ־20% מבעלי ההשכלה האקדמית או הכנסה גבוהה תומכים במדינה כזו. גם 70% מהנשאלים עד גיל 29 מתנגדים. סקרים אחרים (מבית המכון הישראלי לדמוקרטיה או המכון למחקרי ביטחון לאומי) הראו ירידה משמעותית ועקבית בתמיכה ברעיון שתי המדינות גם בקרב הערבים.
בספרי ההיסטוריה כתוב כי שבט אינדיאנים שישב בשטח העיר ניו יורק של היום מכר בשנת 1626 לסוחר ההולנדי פיטר מינויט את אדמות האי מנהטן תמורת כמה ארגזי סחורות זולות, חרוזי זכוכית מבריקים וצעצועים אחרים בשווי כ־24 דולר (כאלף דולר בימינו). האמריקאים קנו ב־1867 מהצאר הרוסי את אלסקה (למעלה ממיליון וחצי קילומטרים רבועים) במחיר של כ־7.2 מיליון דולר. הם כנראה עדיין משוכנעים שגם העם היהודי יסכים למכור את מולדתו תמורת כמה חרוזי זכוכית מבריקים, או פיסת נייר של "נורמליזציה" עם סעודיה. תמורתה ישראל צריכה להפסיק את המלחמה בעזה, להותיר את חמאס בשלטון (כלומר להודות בתבוסתה ולהעביר מסר של חולשה איומה לכל אויביה) ולהתחייב (בערבויות אמריקאיות) להקמת מדינה פלסטינית.
רוב הישראלים המתנגדים היום למדינה פלסטינית עושים זאת אולי מהטעמים הלא נכונים. לא כי זו אדמת המולדת שלנו ושום עם זר לא יקים לו בה מדינה שלו. אלא מטעמים פוליטיים וביטחוניים. הם יודעים כי למעלה מ־75% מהערבים ביהודה בשומרון ובעזה תומכים בטבח 7 באוקטובר ומייחלים כי יתחולל שוב בכל רחבי הארץ. הם יודעים יפה כי בתחומי הרשות הפלסטינית למעלה מ־70% תומכים בחמאס, ושאם תקום שם חלילה מדינה – היא תהיה ממלכת טרור. הם יודעים יפה איך ייראה כל לב הארץ אם ממזרח לגדר תשכון מדינה כזו, שרק תמתין לרגע המתאים להתנפל ולטבוח.
רוב האזרחים הישראלים השפויים, שאינם שבויים בקונספציה "דתית" פוסט־קולוניאלית, שאינם מרגישים אשמה על שניצחנו במלחמת העצמאות, שאינם סובלים משנאה עצמית אובדנית, ואלו היודעים כי זו מולדתנו – לא יניחו לשום ממשלה בישראל לכונן מדינה פלסטינית ממערב לירדן. הרוב השפוי מבין בפשטות: זה או אנחנו או הם.