השבוע נעה מטוטלת הקיום של מדינת ישראל בין נאום התקווה של ג'ו ביידן ובין הפטור מגיוס לחרדים. שני המקרים עמוסים בפרטי פרטים שמאפשרים לבנימין נתניהו ושות' טיול אינסופי בג'ונגל המנטלי של הישראלים בלא להגיע לתוצאות, שהן סיום הלחימה בעזה ושוויון בנטל השירות בצה"ל.
הגיע פצוע למעבר מחנה הפליטים: המשטרה חוקרת את נסיבות מותו של תושב שועפט
סינוואר יעדיף להישאר מתחת לאדמה: המכה האנושה שחטף במלחמה
במהלך אותם שני טיולים אנחנו אמורים להבין שהקרב על הגיוס תלוי בתוצאות מימוש העסקה עם חמאס. אם חמאס מסרב והאש בצפון עולה מדרגה לטובת התלקחות כללית, אזי סוגיית הגיוס תהפוך לגט נזעם בין חרדים לחייהם ולנידונים למוות.
אם נתניהו ושות' נכנעים סופית למתווה שאותו הם עצמם הציעו וחמאס מסכים להיכנס כשותף, אזי ניתן להמר (כן, במצבנו זהו הימור מתבקש) על מפת איומים פוחתים והולכים ומצוקת גיוס שתידחה בגין הרגיעה. בהזדמנות הזו ניתן גם לבטל את עסקת ה־F35. הרי מתווה נתניהו־ביידן כולל שקט בצפון ורגיעה מול איראן. המלחמה המטופשת שבה המטוס הכי משוכלל בעולם נלחם נגד כטב"ם צעצוע או מחבל עם קלצ'ניקוב שמסתתר בבית שיש בו בלתי מעורבים היא עלבון לצה"ל ולחיל האוויר, וסעיף בבית הדין בהאג.
העסקה מול חמאס אושרה על ידי נתניהו, שמצא עצמו מבודד בקבינט המלחמה ופורסמה במעין אמבוש על ידי ביידן. מכאן ואילך היו שיחות עם הבן גבירים ושאר בני בליעל בניסיון להפוך את סעיפי ההסכם למטעני צד בדרך לפיצוץ המתווה. כל ניסיון של נתניהו לטרפד את הצעת הזהב הזו בפליק פלאק הרגיל שלו ייתקל בזעם שיגאה וילך. יש לך, לנו, ביד, מפת דרכים ליציאה מהחרא שאנחנו שוקעים בו – והוא נכנע לקריקטורות מהימין ונעול על התוכנית להשמדת ישראל מבית היוצר של רבני ההתנחלויות וטוקבקיסטים מתלהמים מפחי האשפה של מרכז הליכוד.
אז מה אם מערכת הביטחון, שהייתה מעורבת בניסוח פרטי העסקה, הצהירה שהיא מסוגלת להתמודד עם ההשלכות של יישומה? אז מה אם חמאס פרסמה רשמית כי הם "רואים באופן חיובי" את העסקה והם לא פוסלים את ההצעה על הסף? לשכת ראש הממשלה עדיין מגששת ובתקשורת צפו הבהרות: "בפועל חמאס הציבו דרישות שספק רב אם ישראל יכולה לקבלן" ("ישראל היום"), או "חובת ההוכחה כעת היא על חמאס, כמי שעומד מאחורי עמדתו כגוף המייצג את תושבי עזה הסובלים מהתמשכות בלחימה" ("מעריב")".
תיפתח הרעה
המעט שניתן לעשות הוא להמשיך במתווה שחרור החטופים ואז מגיח ממאורתו ראש המל"ל צחי הנגבי, שהסביר למשפחות החטופים שאין להן קייס ואין להן סיכוי. הנגבי הוא נווד אולפנים שמדברר את ביבי בפרצוף חסר הבעה, בקול מונוטוני נטול חיים ובנאמנות של חצרן כי ימלוך. כראש המל"ל תפקידו לייצר עבודת מטה שאת תוצריה הוא מעביר לראש הממשלה.
במקרה של יחסי רה"מ ומל"ל בעידן נתניהו המסלול התהפך. ראש הממשלה מנחית על ראש מל"ל את עיקרי מסך העשן שנועד להסתיר את מדיניותו או לחפות על מחדליה, והג'וב של הנגבי הוא לחתום בלנקו, להחזיר למוכ"ז ולמחזר בתקשורת. בדיוק כמו שאר דגי האקווריום בלשכה שמכרו לביבי את נשמתם וישבנם תמורת חופן צ'ופרים.
בזמן האחרון זוהתה בימין תזוזה לטובת הדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית. יולי אדלשטין, יו"ר ועדת החוץ והביטחון, טען בשיחה פנימית שמדובר "בהכרח לנוכח מה שקרה ב־7 באוקטובר". ושוב שמע הנגבי תרועה סמויה של חצוצרת פרשים דוהרים להציל והבהיר לחבורת פעילים פנימית (Ynet) ש"תפקידה של ועדת חקירה ממלכתית הוא לחסל את שלטון הימין. אל תיתממו", אמר להם והבטיח "אחרי שננצח את האויב, נעסוק בתחקירים".
אני תוהה ביני לביני מה מדווח הנגבי לנתניהו בעניין האירועים בצפון, בגזרה הבוערת והמסוכנת פי אלף מזו של חמאס בעזה. שמתם לב, אגב, ששתי נושאות מטוסים שהיו אמורות להגן על ישראל במקרה של מתקפה איראנית נעלמו אי־שם באזהרת ביידן? אם מישהו חושב שהתצוגה המרהיבה באמת, לפני חודשיים, של הגנת השמיים מול 300 שיגורים תחזור על עצמה בסיבוב הבא, הוא חושב כמו קצין אג"ם באוגדת עזה לפני הטבח בעוטף.
בצפון מתחזק צה"ל בציפורניים חזית מבוקרת שבנויה על תגובות הדדיות מקשיחות והולכות. אם תתרחב הלחימה, בונים בצה"ל על החרבת לבנון בהתאם לדוקטרינת הדאחייה של גדי איזנקוט מימיו כמפקד פיקוד הצפון. ועדיין לא ברור מה איתנו, אזרחים מן השורה, כשמצפון תיפתח הרעה המאיימת מכולן.
השקעה במשקעי נקם
הרציונל הדפוק של התביעה המטורפת להמשך מלחמות ההתשה בכל הגזרות מתכתב ישירות עם האיום על מפעל ההתנחלויות בגדה. עסקת נתניהו־ביידן פירושה הכנסת הרשות הפלסטינית כגורם שולט לרצועה, חיזוק הלגיטימציה שלה בגדה ובהמשך הכרה במדינה פלסטינית. ככה? המיליציות הפרטיות של המתנחלים מנהלות בגדה סוג של פרעות במאמץ לטרנספר פלסטינים ולהשתלט על קרקעותיהם.
כרגיל אצלם, המהלכים המתועבים הללו מייצרים בומרנג שמאפשר לרשות הפלסטינית לגבש חזית בינלאומית לקראת הכרה במדינה פלסטינית. בין השאר הודות לתוצאות המזוויעות של ההרס וההרג בעזה והצהרות הרהב של שרי הימין המטורף. המשך הלחימה לשיטתם הוא השקעה במשקעי נקם ודם שימנעו הקמת מדינה פלסטינית ופינוי ההתנחלויות המוגדרות כפשעי מלחמה.
כתבים מדווחים שבקבינט המלחמה האחרון, בצל פרישת בני גנץ ואיזנקוט, סקר נתניהו, המפלג הגדול, את זירות הקרב שצה"ל מתמודד איתן ודיבר על "אחדות" לקראת המלחמות שבפתח. הוא נשמע בדיוק כמו ההוא שממרר בבכי "אני יתום", לאחר שרצח את הוריו.
המופע הזה התקיים מול קבינט לעומתי, שעליו מדווחים שאפילו רון דרמר, חייזר רפובליקני, הצטרף ללחץ על נתניהו לחתום על המתווה שהוא בעצם עבודה משותפת של צה"ל והצוות האמריקאי כנגד המגמה להמשיך להילחם.
לכאורה, אם נתניהו ינסה לטרפד את ההסכמה, אמורה השיירה שלו להיתקל ברחובות זועמים שיגלשו להשבתת המדינה. זה עדיין לא קורה כיום חרף העובדה שאירועים בלתי נתפסים מתחוללים כאן על בסיס יומי, אם לא שעתי. כאילו התרגלנו.
השאלה המרתקת בצד היותה גורלית היא כיצד יגיב המחנה הליברלי־דמוקרטי לשחיקת התקווה לשינוי. התחושה היא שהציבור שאמור לצאת מכליו לצורך הגבהת הרף של הפגנות המחאה, מפגין סוג של קהות. כמו אותה צפרדע שקיפצצה בחדוות קרב במים הקרירים שהלכו והתחממו עד שהתבשלה. קיים חשש שעד שלא יגיח מהתופת איזה טריגר קטלני שיזעזע את אמות הסִפים, לא ניתן יהיה להפוך את שברי התקווה והתסכול ממחדלי השלטון למנוע שיעיף את המחאה – שתעיף את הממשלה.
