הארץ התפרצה בשמחה כמו זיקוק דינור ברגע שבו נשמעו החדשות על שחרור החטופים. נועה ארגמני, שכל המדינה התאהבה בה, שלומי זיו, אנדריי קוזלוב, אלמוג מאיר ג'אן, כל אחד מהם עולם מאיר שלם כשלעצמו, האהובים לא פחות, חזרו. גיבור מגיבורינו נהרג. השמחה חצתה עולם, כל ישראלי וכל יהודי בתבל שמחו, רקדו, התחבקו, צווחו באושר וגם בכו. בעצם כל אדם הגון בעולם חש ככה.
סיבוב הפרסה של בן גביר: "עוצמה יהודית תמשיך להצביע עם הקואליציה"
בג"ץ: לא נורה על פתיחת חקירה פלילית נגד השר הבכיר | פרסום ראשון
ורגע אחרי השמחה הגיעה הצביטה הקבועה בלב, בבטן. בידי מפלצות האדם נותרו עוד נסיכות, עוד גברים ונשים. עוד תינוקות. נזכור לתמיד כל יום מהימים שבהם הם מוחזקים כחטופים. לא נקבל את חוסר ההגינות ואת האכזריות שבחטיפתם. לא נעבור לסדר היום על הפשע של מניעת ביקור הצלב האדום, או הסהר האדום, או אמנסטי, או מזכ”ל האו”ם או סגן סגנו, אצלם. אלה ימים היסטוריים שרישומם יישאר לעתיד. בעצם, נבין אותם יותר רק בעתיד.
לפעמים, נוכח התגובות למלחמת ישראל על חייה ותרבותה, למלחמת הטוב ברע המוחלט, צצה לה תהייה מייאשת: האם יש עדיין אנשים הגונים בעולם? כשמגישה של הבי.בי.סי תוקפת ישראלי שמתראיין אצלה ושואלת אותו מדוע לא הזהרנו את תושבי השכונה שבה הוחזקו החטופים לפני שבאנו לשחרר אותם, השכל נשרף מזעם. וברור גם שכל מה שנעשה לא יהיה נאה בעיני אותם שונאים.
גם בישראל מבעבעת סוג של שנאה ארסית שאי אפשר להיפטר ממנה, והיא מתגנבת כל הזמן לתוך התגובות של הישראלים. יש רבים מדי שכשאתה שומע את דבריהם אתה נדהם כשתוך כדי הדברים שלהם אתה פתאום מזהה שהם לא שוכחים לשלב בעורמה גם את השנאה לנתניהו.
ועוד נשמעים כל הזמן ובלי הרף דברי תבוסתנות. קשה לי להבין איך אנשי צבא בכירים ביותר לשעבר אומרים: “את חמאס אי אפשר לנצח”. עם סימן קריאה. זו גם תבוסתנות מראש וגם לא נכון. במיוחד כאשר אנשי צבא אומרים זאת. הם טוענים טענות עלובות, כגון “חמאס זה רעיון, ורעיון אי אפשר להשמיד”. הנאציזם היה רעיון מוטמע בגרמנים לא פחות, והנאצים נכנעו כניעה ללא תנאי. לסידור דומה של כניעה ללא תנאי צריך לשאוף מול חמאס ומול התנועות הפלסטיניות בכלל.
במקום זאת, המערבולת הדיכאונית היא עוצמתית. הטיעונים מרפי ידיים, והם: כל בני הערובה ימותו או ייעלמו; לצבא אין יכולת להציל אותם; גורלם בידי סנוואר; שטות לטעון שהצבא יכול לעזור לשחררם בלחץ צבאי; אין ברירה אלא להתכופף לפי רצון חמאס ולתת להם כמבוקשם הפסקת אש מוחלטת כדי שיישארו בשלטון. לכן, כך אומר מאגר הקלישאות, נתניהו חייב להפסיק את המלחמה ולקבל עסקה בכל מחיר, והנה, במקום זה הוא מקריב את החטופים משיקולים פוליטיים, פשוט לא אכפת לו מהחטופים.
מעצבן אותי שגם ביום שמח כזה, כאשר אני סוקר את החוויה הישראלית ביום הזה, אני נגרר להזכיר את תופעת השנאה לנתניהו, אבל לצערי היא נמצאת בכל מקום, לצד התבוסתנות, בצורת החשבונאות הפוליטית העלובה של יריביו ששואלים את עצמם איך להרוויח מהמלחמה האיומה הזאת. התנהגות שאני מביט בה מהצד תוהה, לא מבין.
גם לי יש ביקורת על נתניהו. למשל, מדוע הוא לא מתקשר גם למשפחות אחרות? אבל אני גם מבין שזו החלטת לו”ז שלו. גם לא אהבתי שבסוף השיחה הראשונה והמרגשת עם נועה הוא אמר פעמיים “וגם בשם רעייתי”.
יפה שגבר מזכיר את רעייתו, זה מכובד ומכבד, כל אישה צריכה וראויה ליחס כזה, אבל גם ברגע היסטורי כזה לא לשכוח את הרעיה? לא כל כך נראה לי. אבל זה לא העיקר. לא העיקר. לא העיקר. העיקר הוא שנשיג כניעה ללא תנאי של חמאס. קשה, אבל אפשרי.