אני בן 41 ואין לי יותר מדי תוכניות. כלומר, אני יודע מה אני רוצה מעצמי פחות או יותר, ויש לי יעדים קרובי טווח שאני מתכנן להגיע אליהם - כמו למשל לרדת מ־229 מיילים שלא נענו בתיבת המייל לאזור ה־200, לקבוע תור לשיננית, ואני גם צריך לשנות את כתובת הדואר בחברת הביטוח שבה יש לי ביטוח חיים, כי המכתבים עם הדוחות שהם שולחים מגיעים לכתובת של הדירה הקודמת שלי ואני פוחד שאם הדיירים בדירה שלי לשעבר יפתחו את המכתבים וייחשפו לפרטי ביטוח החיים שלי - הם ירצו להרוג אותי.
"זאת תמונת הניצחון": הלחימה בצפון ובדרום יכולה להיפתר באמצעות דבר אחד
דילמת האסירים: זה הסעיף שחמאס לא מוכן להתפשר עליו בעסקה
העניין הוא שזה לא כזה פשוט להעביר את הכתובת בחברת הביטוח. בשביל שזה יקרה צריך למלא טופס שלם עם כל מיני פרטים שלך וחתימות ואז לפקסס אותו למוקד השירות שלהם. “אבל אין לי פקס", אמרתי לנציגה שדיברתי איתה, “יש אפשרות להעביר במייל?". מתברר שאין, לכן כדי שזה יקרה אני צריך למלא את הטופס וללכת איתו לחנות הציוד המשרדי שליד הבית ולפקסס את זה מהפקס שנמצא שם. אחר כך צריך גם להתקשר אליהם שוב ולוודא שזה הגיע. זו למעשה התוכנית העיקרית שלי לעתיד.
מעבר לזה אין לי שום תוכניות ברורות. אני עושה את מה שצריך. קם, מתקלח, מחזיר הודעות טקסט, הודעות מייל, מחליף אוכל וחול לחתול, משקה את העציצים, מתיישב לעבוד לכמה שעות בשביל להרגיש שאני עושה משהו עם חיי, פורק את המדיח, ממלא את המדיח, מוציא את הדייסון מההטענה, שואב איתו קצת, מחזיר אותו להטענה, מחזיר עוד הודעות טקסט. אני בעיקר נמצא במרדף בלתי פוסק אחרי סידורים שלעולם לא נגמרים.
כל יום אצלי נראה כמו תוכנית מציאות שבסופה הדחה ואני מחכה שידיחו אותי כבר מהמציאות הזאת אבל זה לא קורה, התוכנית יוצאת להפסקת פרסומות ולא חוזרת ממנה. אני נמצא בהפסקת פרסומות בלתי נגמרת, שלא יוצאת לעולם להפסקת פרסומות.
באמת שאני שונא את תרבות ה"נזרום" העכשווית, אני אפילו מתנגד לומר את המילה הזאת - “לזרום" - על כל הטיותיה. אך גם עליי היא השתלטה, ואני פשוט ״זורם״ לי מיום ליום. אני נע בין החדרים של הבית בלי כיוון מוגדר, וכל פעם שאני נתקל בקיר אני פשוט מסתובב וממשיך לכיוון השני, ממש כמו רומבה, שואב האבק הרובוטי.
מדי פעם אני מוצא את עצמי במקומות שאני לא ממש יודע איך הגעתי אליהם - כמו למשל הסופר. לפעמים אני מוצא את עצמי שם, עומד כמו זומבי מול מדף הקורנפלקסים ובוהה באריזות הקורנפלקס השונות במשך רבע שעה רצופה בלי שעובר לי שום דבר בראש, עד שמגיע מישהו מהעובדים ופונה אליי, “אדוני, אפשר לעזור לך?", ואני מקיץ לחיים, לוקח את הקורנפלקס שהכי קרוב אליי וממשיך לקופה.
לפעמים אני מוצא עצמי מכניס משהו למיקרוגל, מפעיל אותו וממשיך לעמוד מולו בזמן שהוא שולח את גלי המיקרו שלו לטפל במשהו שהכנסתי אליו, וכלום לא עובר לי בראש. אני פשוט קיים מול המיקרו, זורם. כשהמיקרו מסיים את עבודתו, אני מוציא את מה שחיממתי וממשיך אל הסלון. יש לי מיליון דברים קטנים שאני צריך לעשות, והם מנדנדים לי בקצה החשיבה כל הזמן. אני זורם ביניהם על בסיס של כוס קפה שחור ושלוש סיגריות כל שעה וחצי.
הדבר היחיד שאני באמת יודע על העתיד שלי זה שאני לא רוצה להיות קשיש, אני לא מתכנן להגיע לגיל הזה. אבא שלי תמיד אמר לי שהמטרה שלו בחיים זה לעקוף את אבא שלו, שנפטר בגיל 66, וכשזה קרה והוא עשה זאת, הוא היה מרוצה לתקופה קצרה ואז התחיל להתלונן שכעת, לאחר שעשה זאת, הוא רוצה למות. בסוף הוא מת שנתיים אחרי כן, בגיל 68.
אני, המטרה שלי, היא לעקוף את אבי, לעבור את גיל 68 ולסיים שם, אין צורך להפריז ולהמשיך לשנות ה־70 וה־80 (ומעבר) של חיי. יש לי ביטוח חיים כזה מוצלח, שזו תהיה פאדיחה להתעקש לחיות עוד ועוד.
עד אז, בינתיים, אני חי וקיים, מנסה לא לטבוע בצונאמי הסידורים ואפילו להרגיש מדי פעם, גם אם זה רק לרגע קטן, חופשי. כמו שכתב ושר לאונרד כהן בשירו “like a bird on a wire": ״כמו ציפור על חוט תיל, כמו שיכור במקהלת הליל, ניסיתי בדרכי להיות חופשי״.