בתחילת השבוע שוחחתי עם איש ליכוד ותיק, מאלה שהאמינו בנתניהו בכל ליבם, שהקדישו לו מזמנם ומרצם, אבל לא שיעבדו לו את שכלם. יש כמה כאלה שהפכו למבקרים חריפים של האיש, ועתה לא רק שהם משתמשים בביטויים שלא נשמעים אף מצד שמאל שלהם, אלא גם משמיעים גם תחזיות אפוקליפטיות הרבה יותר מכאלה שנחשבים "רל"בים" קלאסיים.
"הוא יישאר ראש ממשלה לעוד חמש שנים לפחות" העריך בן שיחי בפסקנות שכזאת עד שלא יכולתי אלא לחשוב שהוא מתבדח ועניתי: "או חמישה חודשים, מה שיבוא קודם". הבעת פניו הבהירה עד כמה הוא ממש לא צוחק: "אתה לא מבין" הוא אמר, "המלחמה הזאת לא תסתיים כל עוד איום בחירות מרחף ברקע".
"אז מה?" שאלתי: "אתה מהמר על בחירות במועדן, רק ב-2026? אפילו אם זה יקרה, לא מדובר בעוד חמש שנים". "אתה נאיבי" השיב. "דחיית הבחירות לרשויות המקומיות, שנראתה כמו אקט טכני, הייתה הפיילוט". "ובכל זאת" הקשיתי: "יש חוק, יש בג"ץ, יש גורמים שלא יתנו לזה לקרות. מה איתם?"
"הלגיטימיות שלהם כבר מוטלת בספק, המשטרה לא תאכוף את החוק ובגופים האחרים שעשויים למרוד יבינו שהתעקשות על קיום החוק פירושה עימות אלים עם מערכת ביטחון הפנים, שעוברת עכשיו התאמה והופכת מנאמנה למדינת ישראל ולחוקיה, לנאמנה פוליטית".
כדי שלא להותיר מקום לספק, הוא הבהיר: "גם מה שקורה עכשיו במשטרה הוא רק פיילוט. עוד מעט יסיימו את תפקידיהם כל ראשי מערכת הביטחון - צה"ל, מוסד, שב"כ - והוא ימנה תחתם רק את מי שיהיו נאמנים לו בכל תנאי".
כך האיש, להזכיר - ליכודניק ותיק עד שורשי ציפורניו, שאף שילם מחיר תקשורתי בעבר בגין השתייכותו הפוליטית - ויותר מכך לא ניתן להוסיף כדי שלא לחשוף את זהותו, מספיק ספג חבטות בתקשורת מידי אלה שהיום מאזינים לו בתדהמה - לא מגיע לו שיהפכו אותו גם לשק חבטות של ה"בייס".
לא ויתרתי לו בקלות: "ראשי הערים של הליכוד מתחילים לצאת נגדו, הם פוגשים את המציאות האמיתית של ממשלה לא מתפקדת. תושבי היישובים בדרום ובצפון, חלקם מצביעי ליכוד ותיקים - והרי במציאות הישראלית הם אפילו לא צריכים להצביע נגדו, מספיק שיישארו בבית במחאה - והבחירות יוכרעו לרעתו".
"מה לא הבנת?" התעצבן: "הוא לא רואה אותם ממטר. יש לו שתי מטרות: הראשונה למשוך את העימות בצפון על אש קטנה, להסתכסך עם ביידן ולשרת את טראמפ, שבתמורה, אחרי שייבחר, ייתן לו חופש פעולה למלחמה כוללת עם לבנון, מלחמה שתימשך זמן רב ותמנע כל אפשרות של הקדמת הבחירות - ולאחריה השלמת ההשתלטות על מערכות הפנים, כך שיתירו לו את דחיית הבחירות, כל עוד הוא מרגיש שהוא בריא מספיק כדי להישאר בשלטון".
"ומה אז?" שאלתי (מזיע).
"אז כבר לא אכפת לו. אולי בסביבה שלו יש מי שחושב רחוק יותר, לו כבר לא יהיה אכפת". סיכם.
כדי לדייק, חשוב להבהיר. לא מדובר במקורב, כלומר לא במישהו שנחשב לאיש סודו של נתניהו ויודע צפונות ליבו. ובכל זאת עסקינן במי שהיה יועץ, שעבד מקרוב עם ראש הממשלה בזמנים טובים יותר, זמנים שבהם עוד היו בסביבתו של נתניהו אנשים שנאמנים לממלכה ולא רק למלך.
אני מודה שחשבתי שהאיש מגזים, שאפשר שהשתבשה עליו דעתו, שאולי יש כאן גם אכזבה אישית ולא רק לאומית - ושלא יכול להיות שהחזון האפוקליפטי הזה, שבו לא רק מי שהיו נאמנים לנתניהו לאורך כל דרכו הפוליטית, אלא גם חיילי צה"ל ואזרחי ישראל אינם נחשבים בעיניו, אכן יקרום עור וגידים.
ואז הגיע משבר חוק הרבנים שהסתיים (לפי שעה, נכון לרגע כתיבת הדברים) בהרחקתם לצמיתות של ח"כ משה סעדה וטלי גוטליב מהוועדה שאמורה הייתה להעביר את תהליך החקיקה.
לכאורה מדובר באפיזודה שולית: שני ח"כים שאלמלא רצונו של נתניהו כלל לא היו מגיעים לכנסת ישראל, שהחליטו לעצבן אותו ברגע לא מתאים והודחו על ידו מוועדה, שללא תמיכתו לא היו מתמנים אליה מלכתחילה. ביג דיל.
רק שאת האקט הזה אי אפשר שלא לקשר לחיוך הענק שפשט על פניו של נתניהו אחרי שצלח את ההצבעה בקריאה ראשונה במליאה על חוק ההשתמטות, חיוך רחב, גדול ואמיתי, שהבהיר היטב היכן נמצא ליבו של האיש.
הוא לא נמצא בעוטף עזה, עם תושבי הדרום המפונים. הוא לא נמצא אפילו בשדרות עם האנשים שתמכו בו שוב ושוב ושוב, עד שה"טפטוף" היה למבול. הוא לא נמצא בצפון - לא רק עם הקיבוצניקים, שנואי נפשו, אלא גם עם תושבי קריית שמונה, אם תרצו - מעין שדרות צפונית.
הוא לא נמצא עם מי שקטעו טיולים של אחרי צבא בחו"ל ושבו ארצה כדי להתגייס, בעוד בנו עושה את הדרך ההפוכה, מישראל לנכר. הוא לא אתם, שכן אחרת לא היה עולץ כל כך אחרי העברת חוק שמוודא שייקראו למילואים עוד ועוד.
איפה כן נמצא לבבו - ועמו כל מעייניו וכישוריו? רק בכל מה שקשור להבטחת המשך כהונתו, כשהיעד הקרוב עתה הוא נובמבר והמשימה היא לדחות עד אז כל איום פנימי: הקדמת בחירות, הקמת ועדת חקירה ממלכתית, טרפוד, חלילה, של חוקים שנועדו לשרת בני ברית בקואליציה.
אם ההימור יצליח - וכרגע כל מה שהוא צריך לעשות הוא לסיים את מושב הקיץ של הכנסת בשלום (החגים השנה יחולו מאוחר ויביאו לפתיחת מושב החורף רק בסמוך לבחירות בארצות הברית), הרי שאותה מלחמת גוג ומגוג בצפון תפרוץ כשייכנס טראמפ אל הבית הלבן, בינואר 2025, כך בתכנון של נתניהו.
המלחמה הזו כה מרה וממושכת, עד שנבין כולנו שאי אפשר לקיים בחירות או לנהל ועדת חקירה תחת אש... ומי שלא יבין, ימצא מולו משטרה שתהפוך בינתיים מגורם שלוחם בפשע ליחידה לדיכוי הפגנות. נשמע אפוקליפטי? אולי, אבל כבר למדנו שלא להתעלם מסימנים מוקדמים שעלולים להתרקם לכדי תמונה של אפוקליפסה עכשיו.
היחידים שיכולים למנוע תרחיש שכזה, לכאורה, הם חברי כנסת מהליכוד וממפלגות הקואליציה - לא חמישה כפי שנהוג לחשוב אלא יותר מעשרה (שכן איש מהם, אפילו המפוכח ביותר, לא יפיל את ממשלת נתניהו בעזרת רוב שיושג בקולות הח"כים הערבים). למה לכאורה? כי ספק עצום אם תרחיש שכזה, שבו מתמרדים שליש מחברי הכנסת של הליכוד, הוא אפשרי בכלל.
אם נדמה למישהו שאווירת נכאים, בהקשר הלאומי שלה, משתלטת כאשר מדברים עם "קפלניסטים", נסו לדבר פעם אחת עם מי שמכירים את נתניהו באמת, אנשים שעבדו אתו מקרוב, שהאמינו בו והיו נאמנים לו, עד שחרבה עליהם אמונתם - ותדעו אווירת נכאים אמיתית מהי.