חמישה צעירים במכונית מסחרית מתגלגלים בדרכי עפר מאובקות ונתקלים במוזרות עוינת הולכת וגוברת ככל שהם מתקרבים ללב הגותי של הספר הטקסני הפרוע. קלישאות סיפוריות וחזותיות נמרחות על השמשה הקדמית כחרקים מעופפים, אבל השנה היא ,1974 והקלישאות עדיין חדשות מהניילון. זה אינו המפגש הקולנועי הראשון עם הדרום האמריקאי השוטם זרים. היינו שם קודם ב"גברים במלכודת" ובסרטים דומים שהפכו לתת־ז'אנר. היינו באמריקה הכפרית המתקיימת על סִפה של אלימות חסרת פשר המחפשת פורקן.
דבר ממה שיתרחש על המסך ב־83 הדקות הבאות אינו זר לנו, אבל האמת שטרם ראינו משהו כמו "The Texas Chainsaw Massacre" ("המנסרים מטקסס"). שנה לאחר מכן תסתיים המלחמה בווייטנאם בתבוסה אמריקאית מהדהדת, ו"המנסרים מטקסס" מצליח לאתר את קו השבר בין אמריקה הישנה, האלימה והכוחנית ואמריקה החדשה, הצועדת במחאה ברחובות ודוגלת בשלום ובצדק לכל. אין פגם בעובדה שבריאן דה־פלמה שאל את המסור לרגעי הפתיחה של "פני צלקת". גם אצלו גדולה מראית העין של אלימות קשה מהאלימות עצמה.
הבמאי טובי הופר פותח עם קריינות בקולו של ג'ון לארוקט ("בית דין לילי"); הבטיחו לו שהוא יכול לעשות חיקוי סביר של אורסון וולס: "הסרט שאתם עומדים לראות הוא סיפורה של טרגדיה שנחתה על חמישה צעירים, בעיקר על סאלי הארדסטי ואחיה הנכה פרנקלין. הטרגדיה גדולה במיוחד משום שהם היו צעירים, אבל גם אילו חיו חיים ארוכים במיוחד, ספק אם היו זוכים או רוצים לראות את האירועים המטורפים והמקאבריים שקרו להם אותו יום. עבורם, אחר צהריים אידילי הפך לסיוט. אירועי אותו יום הובילו לחשיפת אחד מהפשעים היותר ביזאריים בהיסטוריה האמריקאית".
עם תום הקריינות חולפים על המסך אובייקטים לא שגרתיים כמו גולגולות מחייכות, נתחי בשר אדום, עגל מגיר ריר, הבזקי אור מסנוורים ורעשים מכניים צורמים. תאריך עולה על המסך, 18 באוגוסט 1973, וברקע, רדיו במכונית שבו מדווח קריין חדשות על מקרים של שוד קברים שאירעו במחוז מסוים בטקסס. לפני שנראה שחקן אחד על המסך ושום דבר עוד לא קרה, מהלך הסרט אימים על צופיו.
"אירועי אותו יום הובילו לחשיפת אחד מהפשעים היותר ביזאריים בהיסטוריה האמריקאית": אד גיין, שיפוצניק מפליינפילד, וויסקונסין, נהג לחפור קברים טריים, להסיר את עורם של המתים וללבוש אותו. כאשר נתפס לבסוף ב־1957, הוא הואשם ברציחתן של שתי נשים. בביתו נמצאו גולגולות על פינות המיטה ולב אדם במחבת, ואישה שבותרה ועורה הוסר ממנה נמצאה באסם.
כל בני משפחתו מתו, וגיין נחשד כי לא קבר את אמו והרג את אחיו. הוא הראה סימנים ברורים של טרנס־סקסואליות - הוא תמיד "לבש" חלקי גוף נשיים, בעיקר שדיים, ערוות, פטמות ופנים של נשים - והוציא את שארית חייו בבית חולים לחולי נפש. הוא מת ב־1984 ולפני מותו השפיע על הסרטים "פסיכו", "מניאק" ו"שתיקת הכבשים".
אף ש"פולטרגייסט" בהפקת סטיבן שפילברג הוא הסרט הבולט ברזומה של הבמאי טובי הופר, הוא קנה את עולמו עם "המנסרים מטקסס".
בספטמבר 1992 צילם הופר בשליחות סרטי קאנון, חברת ההפקה של גולן־גלובוס, סרט אימה ביפו בכיכובו של רוברט אנגלנד (פרדי קרוגר). שמו של הופר לא גירה את דמיונם של עורכי המוספים הגדולים בישראל, שהעדיפו לפרסם בעיקר כתבות בנושאים שהם מכירים ושהקורא כבר קרא עליהם. הצעה לראיין את הופר הגיעה למוסף "חדשות".
נפגשנו בביתו של רפעת טורק ביפו. את הסמטה הצרה חסם ג'יפ חדש ומבריק של ג'וליאנו מר. שוחחנו בהפסקות במעבר בין סט לסט. הופר ענה על דרישות המראה האחיד נוסח שפילברג: שיער ארוך, זקן ומשקפיים עגולים. היה לו מבטא טקסני רך, והכל בהקשרו עמד בהיפוך גמור לסרטים האלימים שעליהם היה חתום. 21 שנים לאחר מכן, עם צאת ספרו על חוויותיו ככוכב "המנסרים מטקסס" וסרטים אחרים, גיליתי שגונאר הנסן, שגילם את "פני עור" והשתמש במסור כבמזלג, היה שכני במיין מרחק פחות משעת נהיגה על החוף. הנסן לא היה פנוי לדבר.
הופר לעומתו, שמח לדבר. "'המנסרים מטקסס' היה המענה לסרט הראשון שעשיתי, 'קליפות ביצים' שמו", אמר. "הראשון זכה לביקורות טובות והוא טיפל בצלקת טרייה, שובם הביתה של החיילים מווייטנאם, ובהתפוררותה של תרבות ההיפים למה שמקובל לכנות יאפים. אהבתי סרטי אימה אבל הרגשתי מרומה. הם הבטיחו יותר מאשר קיימו ונכשלו במשימה העיקרית שלהם: להפחיד את הצופה. יצאתי לצלם סרט אימה אמיתי. לא מרומז, לא פסיכולוגי מדי ומפחיד באמת. הופתעתי מאוד מהתגובות, מהצלחתו של הסרט בקופות ומהעובדה שאפילו המוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק רכש עותק עבור אוסף הסרטים שלו.
"למרות שמו של הסרט אין בו הרבה דם. אין בו יותר דם מאשר ב'פסיכו' של היצ'קוק. רוב האלימות מרומזת. אד גיין רצח כמה אנשים והשתמש בעורם כדי לכסות את הריהוט בביתו וגם מצא שימושים מעשיים לחלקים של הגוויות ולעצמות. הרעיון לדמות של 'פני עור' בא לי מרופא המשפחה, שסיפר לי כיצד הוא וסטודנטים לרפואה התחפשו בהאלווין, עטו על עצמם עור של גוויות ויצאו להפחיד אנשים. כפי שקורה לעתים למיתוסים, הם צוברים אינרציה".
הסיפור הראשון שעזר להגדיר את אפקט "המנסרים מטקסס", יצא מסן פרנסיסקו, שם הוקרן עם "חטיפתה של רכבת פלהאם 1, 2, 3". "המנסרים" הקצר הוקרן ראשון, והצופים היו המומים למראה גבר ענק (גובהו של גונאר הנסן היה 1.93 מ') חבוש מסיכה עשויה מעור אדם, החותך כל מה שנקרה בדרכו. צופים הקיאו את נשמתם. הורים מילטו את ילדיהם הקטנים מהאולם וביקשו את כספם חזרה. באולם התפתחה תגרה בין צופים זועמים לסדרנים. עורכי דין הגישו תביעה נגד בית הקולנוע.
גונאר הנסן היה ויקינג ענק ומזוקן, שנולד ברייקיאוויק, איסלנד. כאשר אתה מגיע מאיסלנד, מיין היא אחת המדינות היחידות באמריקה שמזכירות את ביתך. הנסן, שהחיים לימדו אותו כנראה דבר או שניים, כתב ספר בשם "סודות המנסרים: כיצד עשינו את סרט האימה המפורסם בעולם". הספר הרשה הצצה ראשונה לתלאות ההפקה. ימי צילום ארוכים בחום הכבד של לב טקסס; כמעט־תאונות עם להבים מסתובבים של מסורים חשמליים; הסירחון התמידי שעלה מחיות מתות במצב של ריקבון מתקדם ומהשחקנים שנאלצו ללבוש את אותם בגדים במשך כל ההפקה.
לצד הוויכוחים המרים בדבר אי־נחיצותו של הסרט להשלמת החוויה האנושית, היו שקשרו לו כתרים. ירחון בשם "Total Film Magazine" הכריז עליו כעל סרט האימה הגדול של כל הזמנים ודירג אותו במקום ה־19 ברשימת הסרטים הגדולים בכל הזמנים, לפני "קזבלנקה", "מלחמת הכוכבים" ו"ילדי גן העדן".
בשוט הראשון שלו בסרט מופיעה דמותו הגדולה של "פני עור" בדלת כשהוא מוריד פטיש גדול על ראשו של בחור שלא הזיק לאיש. "פני עור" חובט בבחור המפרכס פעם נוספת ומושך אותו אל מאחורי דלת ברזל ומשאיר את הצופה עם הצליל המבעית של הקול שהוא עושה במקום לדבר.
תקציב "המנסרים" היה 60 אלף דולר שנאספו על ידי אנשים רבים מדי בניצוחו של פוליטיקאי טקסני שזיהה את הפוטנציאל. הסרט צולם בבית ויקטוריאני ישן בעיירה בשם ראונד רוק, שאליו הגיעו הצוות והשחקנים בשני טנדרים מתפוררים, שאחד מהם תפקד גם כחדר הלבשה. הופר לא טען לצניעות, אבל אפילו הוא, הוגה הסרט והמוציא לפועל, לא חלם על התפקיד שיתפוס "המנסרים" בתרבות האמריקאית. הסרט הפך לאמת המידה שנגדה נאמדו כל סרטי האימה שבאו אחריו, שם נרדף לסטיות, פשיטת רגל מוסרית והשחתת מידותיהם של בני נוער.
מה שהציל את "המנסרים" היו המסירות שבה נעשה, פתרונות טכניים, איכות הצילום ב־16 מ"מ והחיבה שהרעיפה עליו קבוצה קטנה אך משפיעה ובראשה שפילברג, מרטין סקורסזה (טרוויס ביקל צופה ב"המנסרים" ב"נהג מונית"), פסטיבל קאן והמוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק.
את העניין הגדול ביותר בו גילתה משפחת הפשע קולומבו מברוקלין, שהסרט היה ממוקם אצלה ליד "גרון עמוק". שני הסרטים היו ממקורות ההכנסה החשובים של משפחת המאפיה בשנות ה־70. אף אחד מיוצרי הסרט או שחקניו לא התקדם בקריירה שלו מעבר ל"המנסרים".
למרות הצלחת "פולטרגייסט" וכמה סרטי המשך ל"המנסרים", נותר הופר קבור תחת ערימת העורות והסרט ששינה את חייו. הופר היה פרפקציוניסט חסר פשרות, שלא התחשב בתקציב הזעום שניתן בידו. בסרט שאורכו 83 דקות בלבד, יש לא פחות מ־868 קאטים שונים, חלקם קצרים יותר מארבעה פריימים שהם שישית שנייה.
התפקיד הנשי הגדול בסרט הוא של סאלי, שהיא הצעירה היחידה שנותרת בחיים. למרות רשימה מרשימה למדי של שחקניות ידועות כבר ב־1974 שאגדות שונות מסבירות מדוע לא זכו בתפקיד, מי שקיבלה אותו הייתה מרילין ברנס. הופר המאוכזב מהמועמדות שקדמו לה, סירב לעשות לה אודישן. סאלי כתובה בתסריט כנערה בעלת חזה גדול, והופר אהב נשים עם חזה גדול. כאשר הוא ראה את החזה של ברנס, היא לוהקה בו במקום.
שחקנים אחרים נאספו מבתי ספר למשחק, תיאטראות חובבים, חברים ומכרים. אחת מהם, נערה בשם פאם שמופיעה בסרט במכנסונים לוהטים, נבחרה כבשר התותחים הראשון בסרט. המדיניות של הופר הייתה להשליך על הצופים את הבומבה החזותית הראשונה מיד בהתחלה כדי לאמוד את חוזק קיבתם. פאם נהרגת ראשונה בתלייה על אנקול גדול.
תחת שמש טקסנית קופחת בחום של כ־40 מעלות ללא צל להסתתר בו, הספיק התקציב לחדר שירותים אחד לצוות ולשחקנים, שמנו 40 נפשות. מוטרד מהאפשרות שהכסף לא יספיק לחודש צילומים כפי שהכתיב התסריט, צילם הופר שבעה ימים בשבוע, מ־12 עד 16 שעות ביום.
התשלומים נעו מ־50 דולר עד 125 דולר לכל ההפקה ו־125 דולר נוספים בתשלומים דחויים או אחוזים מההכנסות. החום הכבד ששרר ב"בית הקניבלים", גרם לחלקי החיות המתות, הבשר המרקיב וחלקי הפנים לתסוס, ובסופה של כל סצינה רצו השחקנים לחלון היחיד שניתן היה לפתוח כדי להקיא ממנו.
מכיוון שהסיפור כולו מתרחש ביחידת זמן של 24 שעות, כולם לבשו את אותם בגדים במשך חמישה שבועות. מישהו נכווה בפניו מאספלט רותח; מישהו חתך את ידו שעה שהתגלגל במורד גבעה; באחת מסצינות המוות השפריצו הופר ועוזר הפקה מטחי קטשופ קצובים באוויר, והקטשופ משך יתושים תוקפניים במיוחד; בתוך המסיכה של "פני עור" היה שדה הראייה של הנסן כה מצומצם, עד שהוא החליק עם המסור המטרטר בידו. המסור עף באוויר ונחת סנטימטרים ספורים מגופו.
את העונש הפיזי הכבד ביותר ספגה מרילין ברנס. בסוף הצילומים היו צעקותיה אמיתיות לחלוטין כאשר נקשרה, נגררה מחדר לחדר, רצה דרך שיחים עוקצניים, נאלצה לזחול על ברכיים חשופות שוב ושוב, נחבלה בראשה בפטיש גומי ונרדפה על ידי הנסן והמסור ופסיכופת אחר עם סכין קפיצית.
"המנסרים מטקסס" היה להיט מיידי, בעיקר משום שהסרט הוצג כמבוסס על סיפור אמיתי. במהלך ארבעת ימי ההקרנה הראשונים בטקסס הכניס הסרט 600 אלף דולר. מהנתון הזה ניתן היה להקיש כי בפתיחה עם כ־2,000 מסכים, כנהוג היום, היה הסרט מכניס 5 עד 10 מיליון דולר בשבוע הראשון בלבד.
עם הכסף בא הלעג. ג'וני קרסון פיזר בדיחות מסתייגות בתוכנית הלילה שלו. ה"לוס אנג'לס טיימס" כינה את הסרט "מגעיל, מכוער ונצלני... ניצול מעליב של צלולויד וזמן". למרות אלה התקבל "המנסרים" לפסטיבל קאן 1975. העותק שנאמר עליו שנרכש למשמורת על ידי המוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק, ניתן למוזיאון במתנה על ידי מפיציו. בשמונה השנים הראשונות שיחק "המנסרים מטקסס" בדרייב־אין וכסרט קאלט של חצות. ההערכה הייתה כי הסרט הכניס 50 מיליון דולר בשנים הראשונות.
אחרי מאבק צנזוריאלי שארך שמונה שנים נפתח הסרט בפריז ב־1982, והכנסותיו היו זהות לאלה של "סופרמן", שנפתח באותה שנה. "המנסרים" הוקרן ב־90 מדינות, לפעמים עם כתוביות, לפעמים מדובב. למרות טענת "וראייטי", עיתון הענף, כי "המנסרים" הכניס 12 מיליון דולר בשנה הראשונה, דיווחו המפיצים על מיליון דולר בלבד. ההסבר ההגיוני ביותר להפרש היה שג'ו ולו פריאנו, מראשי חברת ההפצה, היו חברים במשפחת הפשע קולומבו. השניים נכנסו לעסקי הקולנוע על ידי סחיטת רווחיו של הבמאי ג'ראר דמיאנו מ"גרון עמוק". אחרי צעדם הראשון נחשבו השניים לאנשי קולנוע לגיטימיים, ועסקת ההפצה שנחתמה איתם ל"המנסרים" הניחה להם לעשות בסרט כבשלהם.
גונאר הנסן חזר לבית ילדותו במיין, שם התמסר לכתיבת שירים ולישיבה בבר המקומי וסיפור עלילות "המנסרים", כאשר נחה עליו הרוח. הוא חזר לסרטים לעתים נדירות, והוא השתתף בקונגרסים של חובבי אימה שבהם היה אחד הסלבס הפופולריים לצד רוברט אנגלנד (פרדי קרוגר) וקיין הודר (ג'ייסון וורהיס). כדי למלא את מחויבותו ל"קאנון", כתב וביים טובי הופר את "שובם של המנסרים מטקסס", בהשתתפות מת'יו מקונוהיי ורנה זלווגר, שני שחקנים צעירים ולא מוכרים.
באחת מנסיעותיי דרומה עברתי בעיירה שבה גר הנסן וחשבתי שנוכל לפטפט על הבר. זה היה ב־2015 ולקח בדיוק שתי דקות ללמוד שהענק הסקנדינבי מת באותה שנה מסרטן והוא בן 68. טובי הופר מת שנתיים אחריו. מעטים יצאו חיים מ"המנסרים מטקסס". לא הדמויות בסרט, לא הכוכב הראשי, הבמאי ואחרים.
בוויכוחים האלימים שעדיין מתנהלים על הסרט, נכנס מאסטר האימה לזירה כדי להרגיע את הרוחות. "'המנסרים מטקסס'", צייץ סטיבן קינג, "הוא סרט גדול". טובי הופר לא זכה לשמוע את דברי התמיכה שכה היו חסרים לו בחייו.