מדינת ישראל סערה ימים ספורים לפני טבח 7 באוקטובר, שישנה את חיינו. "הפרדה מגדרית במרחב הציבורי", זעקו הכותרות. מלחמות יהודים מטומטמות, תגרות אלימות בין מתפללי יום כיפור לבין המתנגדים להפרדה בין נשים לגברים, הפרו את קדושת החג. נכחתי בעצמי עם בתי באירוע נורא שכזה. נחרדתי. כעבור מספר ימים ישטפו אלפי מחבלים צמאי דם את דרום הארץ. השנאה שבינינו תיראה לפתע הזויה, מטורללת לגמרי.
חוק הרבנים: יהדות שמונעת על פי אינטרסים ממסדיים איננה יהדות, אלא דת
והנה, כאילו לא למדנו דבר, גם עכשיו, בזמן מלחמה, כשמדי בוקר כמעט מדווחים השדרים ש"הותר לפרסום", יש מי ששוכחים שהאויב האמיתי אורב בחוץ. העובדה שאנחנו עם אחד, מוקף שונאים, שמוכרח לקבץ אצבעות משותפות לאגרוף, עוברת לרבים מאחורי הראש. השבוע החולף סיפק דוגמאות מטריפות דעת נוספות למציאות החברתית והפוליטית במחוזותינו.
חוק הגיוס. הסכמים פוליטיים והסכמים בחיים בכלל, הם דבר חשוב. אין על כך ספק. אבל יש גם מציאות משתנה. ובמדינת ישראל, מה לעשות, המציאות לא רק השתנתה, אלא התהפכה בענק. ללימודי התורה יש מקום חשוב וגם ערך רב במסורת היהודית. אבל מה עם פיקוח נפש? מה עם הערך הנעלה הזה שאותו מקדשת הדת, ובצדק?
הלוחמים התשושים מחודשים ארוכים של מלחמה שבמהלכה איבדו את חבריהם, יוצאים מעזה ומגבול לבנון וקוראים בתחינה לאחיהם החרדים להצטרף ללחימה. כדי שיוכלו קצת להתאושש, לשקם את השורות. מיואשים, הם כותבים על תסכולם ברשתות החברתיות. וגם מי שעייף מכדי לכתוב, חושב אותו הדבר.
ואז, בחוסר רגישות משווע, ביום שבו נופלים ארבעה לוחמי סיירת גבעתי (החמישי מת מפצעיו כעבור מספר ימים) עולה בכנסת להצבעה חוק הגיוס. אחר כך יתקרבנו הפוליטיקאים וישאלו מדוע יש מי שרואים בהם אנשים חסרי נשמה. חוק הרבנים. עוד מפגן מרהיב של חוסר טקט בתקופה כה רגישה. אין צורך להרחיב.
ההפגנות. אלפי מפגינים פורצים בזעם מחסומי משטרה מול מעון ראש הממשלה ונעלבים כשמכנים אותם אנרכיסטים. מרוב הפגנות לא ברור כבר על מה מפגינים. עוברים על החוק ומבזבזים עוד לילה שבו אנשי הביטחון, שגם ככה לא רואים בית, יכלו לעסוק באירועים ביטחוניים אמיתיים, או אולי לבלות עם משפחותיהם בתקופה שלא הייתה עמוסה ממנה. אירוע מבחיל שהפך לשגרה.
דרג מדיני מול צבאי. פוליטיקאים ולובשי מדים שאמורים להיות עסוקים באיך להכניס לחמאס ולחיזבאללה, מנסים, במקום זאת, להכניס אלו לאלו מתחת לחגורה. עוקצים בראיונות רדיו וטלוויזיה, ומחליפים מהלומות מילוליות בישיבות סגורות שבהן אמור להיות מוכרע עתידה של מדינת ישראל. אפס בערכיות. אפס בסולידריות. אפס בלחימה כתף אל כתף.
יש לנו דור נהדר, צעירים שנלחמים כאריות בעזה. הצעירים יותר ייצאו אל החופש הגדול, חמושים בזמן פנוי להביט למעלה, אל ההנהגה. הם יסתכלו במסך, ברשתות, יספגו את האווירה ברחוב. בואו נראה להם שמלחמה עושים החוצה, לא פנימה. תזכורת: לפני 76 שנים בדיוק, 22 ביוני (מחר, בשבת) הופגזה ספינת "אלטלנה" של האצ"ל על ידי צה"ל. 16 לוחמי אצ"ל ועוד שלושה לוחמי צה"ל נהרגו. עשרות נפצעו. ככה זה כשיהודים מנהלים מלחמות נגד עצמם.
חבר קרוב וממכר
כשהייתי ילדה ביסודי זכיתי בג'וב חיי: אחראית על השאלת הספרים בספריית בית הספר. נושאת ארשת חשיבות נוכח הטייטל המחייב "ספרנית־על", ניהלתי צוות ספרנים, ערכתי רישומים, אבל בעיקר זכיתי לשעות יקרות של חסד בין מדפי הספרים.
אני חולת קריאה, מכורה לדפדוף שמכניס אותי בכל פעם לתוך עולם חדש, מסניפה את ריח הדפים והדפוס, נהנית באופן ייחודי מטעם שכל קורא יחווה בלעדית, באופן שונה. כמו סרט, מוזיקה, אוכל או בן זוג. ספר זה עד היום המתנה האהובה עליי (חוץ מחום ואהבה).
שבוע הספר העברי שבא עלינו לטובה, לפיכך, הוא יום חג עבורי. בכל שנה אני מתכנתת את עצמי בציפייה לשבוע האחרון של חודש יוני. כמו סם שאי אפשר להיגמל ממנו, וטוב שכך. אבל אני ואתם, קוראיי היקרים חובבי הספרים, הולכים ונכחדים עם השנים. בישראל נרשמת ירידה משמעותית של יותר מ־10% בהוצאת ספרים חדשים, כך עולה מהדוח השנתי של הספרייה הלאומית לשנת 2023.
ברוח התקופה נרשם גידול של 37% בספרי הפסיכולוגיה. הקטגוריה הנמכרת ביותר היא עדיין, כצפוי, ספרי פעוטות וילדים. מה אפשר ללמוד מזה? שהמהפכה הדיגיטלית השתלטה על חיינו, שהמלחמה מתחוללת לא רק בחוץ אלא גם בנפשנו הסוערת, ושהדרך היעילה ביותר לבצע טקס שינה מרגיע (ומעשיר) לילדים שלנו, היא לקרוא להם ספר טוב.
נתון מעניין נוסף קשור לשנה המטורפת שעוברת עלינו: יותר מ־80 ספרים שיצאו לאור בחודשים האחרונים נכתבו על מתקפת 7 באוקטובר והמלחמה בעזה. מאות ספרים נוספים שיעסקו במלחמה, בחטופים ובזיכרון הנרצחים והנופלים צפויים להתפרסם בשנה הקרובה.
שבוע הספר העברי השנה, תחת הכותרת "זה הסיפור שלנו", יתקיים אומנם פיזית בשני אזורים בלבד (מתחם שרונה בתל אביב ומתחם התחנה הראשונה בירושלים), אבל לחובבי הז'אנר ולכם שמילותיי הכתובות האלו מעוררות את התיאבון – נצלו את הזמן עד מוצאי השבת הבאה ליהנות מהקסם שמסתתר בין הדפים, וגם לתפוס הקדשות של כותבים כישרוניים וחרוצים. אם יתמזל מזלכם, אולי תפגשו בהם ליד הדוכנים. גם אני כמובן אהיה שם. קריאה נעימה!
עופי, גוזל
השבוע סיימתי בגאון את חובותיי בגני ישראל. לפחות עד הנכדים. המלאכית הקטנה שלי סיימה גן חובה, ואני זכיתי לשבת על הכיסא שמאחוריה (מטורף איך בכל גיל וגודל מצליחים להתיישב על הכיסאון הפצפון של הגן) מפוצצת מגאווה.
אני לא אמא שתיתפס מוחה דמעות התרגשות בטקסי סיום. שנים של ספורט תחרותי כנערה, המקצוע שבחרתי לעצמי בבגרותי, וגם החיים ומה שעברתי בהם, לימדו אותי לשמור בפנים. "בונקר", כינה אותי השבוע אדם קרוב. בצדק.
והנה דווקא במסיבת הסיום של הילדה, בגן של רחלי, חשתי בה לפתע גולשת במורד הלחי. דמעת אמהות טקסית ראשונה. זה קרה כשצפיתי בילדה האהובה שלי, ובשאר הילדים סביבה, מדקלמים באמונה מלאה, ילדית, מלאת תום טהור, את שירי השלום והאחווה, ובעיקר את החלומות שלהם.
מלאכים קטנים ומושלמים. שורף לי בנשמה על אובדן התמימות שעוד יחוו ככל שיתקדמו בחיים, וייחשפו גם לאכזריות שיש בהם. ולמרות זאת, כפי שכתב פעם יעקב גלעד ללהקת בנזין, "לכל סיום יש התחלה חדשה". והיא מרגשת ומלאת אתגרים. לילדה, וגם לאימוש שלה.
אז כיתה א' היקרה, קחי נשימה עמוקה. אנחנו באות לטרוף אותך בביסים גדולים