יש משהו מכמיר לב בח"כ אלמוג כהן. הוא נראה אדם נחמד, כוונותיו טובות ולבו בצד הנכון. הוא גם אדם נעים להתרועע איתו. הוא איש שיחה לא רע. מחליף דעות, שומע, מקשיב, מדבר. קמטי החיוך בזוויות פניו מלמדים שהוא יודע לצחוק. נדמה שהוא סחבק. הוא ישראלי טוב שאינו מבין את תפקידו כפוליטיקאי, שליח ציבור וחבר בכנסת ישראל.

השבוע סיפר שנאלץ לעזוב מלון באילת בזמן ששהה בו עם בנותיו, בגלל פעילי מחאה שצילמו אותו. את הצילום העלתה נאווה רוזוליו, שרודפת תדיר אחר אישי ציבור בכל מקום ובכל שעה. בצילום נראה ח"כ כהן בתוך הבריכה, כשראשו מציץ, ומולו בתו הקטנה עם מצופים. זו תמונה מקסימה. לכל אחד מאיתנו יש כזאת באלבום.  

מפגש של ילדים עם מים בקיץ הוא כיף. הם מרחפים, צפים, כאילו בממד אחר. משחק של הורה עם הילד בבריכה הוא כמו שלב בהתבגרות של הילד ונדבך בהורות של האב. אלה רגעים נטולי דאגות, שכל כולם השתובבות נהדרת. 

ב־7 באוקטובר כהן כזכור יצא מביתו באופקים ונלחם במחבלים עם נשקו האישי. הוא מספר שאיבד חברים, שכנים, שראה מראות שאדם לא אמור לראות. ילדיו נותרו מצולקים מהאירוע. את החופשה במלון באילת הוא מקשר לטראומה שחוותה אז משפחתו. סוג של ריפוי. מגיע להם לנוח, לנפוש, לקחת פסק זמן.  

בעברו היה לוחם, התגייס למשטרה והיה בין השאר ביס"מ. לאחר מכן שימש כבעלים של מסעדת "בית הפנקייק" המקורי בבאר שבע. אחד הדברים הלא הוגנים ואף הבזויים הוא לרדת לחייו משום שעבד שם. לא ראוי להיטפל למשלח יד תמים מעברו, ולהשתמש בו כנגדו. עד כאן, הכל מלמד דבר אחד - כהן אדם מעולה. כל אחד היה רוצה שכן או חבר כמוהו.

הבעיה היא לא עם אישיותו אלא עם שליחותו. עוד בימי הרפורמה היה מתהלך ברחבי המליאה עם מכשיר נייד ומדמה קולות של תרנגולות ועזים. זה אולי היה יכול להיות משעשע בפגישה בשכונה, עם חברים. זה מלמד שאינו יודע איפה הוא נמצא.  

מרגע שהפך חבר כנסת הוא אינו מבין את תפקידו, מעמדו ומחויבותו, והוא רק סימפטום לקואליציה שלמה שאינה תופסת מה לה ולמלחמה. בטברנה, במיאמי, בים, באוויר ובבריכה. רובם חשים עצמם כקורבנות של האירועים. מהראשון עד האחרון. נתניהו לא אחראי ולא אשם, הימין לא שולט, הממשלה לא קשורה. 

היציאה של אלמוג כהן עם אקדח לא הייתה כדי לטפל באירוע שכונתי, אלא לעזור באסון לאומי, שנגרם כתוצאה מהפקרות שמפלגתו חברה בממשלה שאחראית לה. ח"כ כהן טובל בבריכה ושרץ בידיו.

"תמשיכו לחטוף ברחובות": ח"כ אלמוג כהן במתקפה חסרת תקדים

מרגע שנבחר, הוא שלל מעצמו את הזכות להתבכיין על מה שהוא עובר. זה חלק מחובות התפקיד. להיות שליח ציבור זו מחויבות יומיומית - לעבוד למען כולם, כל הזמן. זמנך, בילוייך, עבודתך, מצבך הבריאותי, יומנך, פגישותיך, ימיך ולילותיך - הכל אמור להיות למען העם ששלח אותך. 
אנחנו משלמים את משכורתו כדי שיעבוד עבורנו וכן יהיה נתון לביקורת כל הזמן, בכל מקום, כך זה כשאתה נבחר ציבור ויושב בכנסת. לא ברור איך הדברים אינם ברורים לחלק גדול מהחברים. לא סתם אנשים מוכשרים ומוצלחים נמנעים מקריירה פוליטית ומעדיפים לעשות לביתם. זכותם.    
ח"כ כהן מינף את אירועי הבריכה לשלל ראיונות תקשורתיים שבהם קבל על כך שרודפים אותו ואת ילדיו. כולנו בעד להוציא את הילדים אל מחוץ למשוואה. אבל הילדה שצולמה בגבה כשטבלה בבריכה אינה הסיפור כאן. אף אחד לא התכוון לפגוע בה. הקריאה של פעילת המחאה להצטרף אליה כלל לא נענתה, אז ספק אם היה בכלל ממה להיפגע.

כהן אינו לבד. חברי קואליציה נוספים נוטים לתפוס פוזיציה של אופוזיציה. הם מגיעים לתקשורת ומתלוננים שקשה להם. לאחד לא נותנים לדבר, השני הורד מהבמה, השלישית הוטרדה על ידי מפגינים. זו ההגדרה הכי בסיסית לאוי אוי אוי. 

הכיף שבהתבכיינות, הפריבילגיה שבהתקרבנות וההנאה שבהתמסכנות - אין להם מקום כשאתה חלק מהשלטון. אזרחי המדינה סובלים כמו שלא סבלו כל חייהם. פחד, אימה, שכול וכאב מציפים את כולנו. מי שחבר בקואליציה גזר על עצמו את מצבו. אין לו על מי להלין אלא על מפלגתו וממשלתו.