אנחנו חיים בתקופה רועשת. המון צעקות, המון רעש, המון סימני קריאה ברשתות החברתיות, דעות אינסופיות ונחרצות בסטטוסים, בציוצים, המון כותרות בעיתונים ובאתרים, הרבה ציטוטים של אנשים, פוליטיקאים בעיקר, שמסבירים לך למה האיש האחר הוא אסון ואיך בגללו אנחנו הולכים לאסון ולכיליון. בשאר הזמן מביאים לנו אופציות להפסקת חשמל של 72 שעות ולמזרח תיכון בוער ומאתיים חזיתות. המציאות מאיימת להתקפל עליך כל רגע. התקף חרדה קולקטיבי מרחף מעליך כל הזמן. וכל הזמן צעקות. כולם צועקים, שום דבר לא נאמר בלי להגיע עם מאתיים סימני קריאה. אתה קם במגננה ויוצא לקרב. המציאות הפכה לקרב.

הוזמנתי לצילומי ניסיון של תוכנית פוליטית חדשה בתור פאנליסט. שמו לצדי שמאלן נוסף וממול שני ימניים. בתוך דקה וחצי היה לי ברור שבשביל לנכוח ולבלוט - או אפילו בשביל פשוט להצדיק את נוכחותי באולפן - אני צריך לקפוץ לבריכה ולהרים את הקול ולדבר ללא הפסקה בלי לתת לאף אחד לעלות עליי. גם לא חשוב מה אתה אומר, העיקר שתגיד את זה באופן נחרץ ולא תפסיק לרגע. עדיף עם תנועות ידיים מוגזמות. זה היה קרב גלדיאטורים מילולי. זה היה מתיש, יצאתי מרוקן, בדרך הביתה חשבתי לעצמי על כמה שזה היה מטורף הווליום שהיה שם ואיך אף אחד לא באמת הקשיב לאף אחד, אלא רק חיכה לרגע שבו יפרוש את משנתו במילים בומבסטיות ככל האפשר. האמת היא שאני לא גלדיאטור. מקסימום הבדרן בהפסקה של אמצע קרב הגלדיאטורים.

אב החטוף מתפוצץ: "אין סיכוי שהבן שלי יחזור, שנתניהו יוותר על אחד מבניו"
אבל בעולם המוזיקה הישראלי: הזמר אדם הלך לעולמו ממחלת הסרטן

אני משתדל לא להיכנס לנושאים פוליטיים בפגישות משפחתיות. זה נהיה פסיכי בשניות. גם אני נהיה פסיכי. אני מכיר משפחות שנחצו לשניים בגלל דברים כאלו. גם אני חטאתי בהרמת קול סביב השולחן המשפחתי. זה נגמר רע. ממש רע. זה היה יכול להיגמר יותר רע. לא אחזור על זה.
אבל באמת שאין שום דוגמה לשיח אמיתי שאתה יכול לשאוב ממנו השראה. הטלוויזיה מלאה באולפנים של צעקות ואנשים שהגיעו להילחם. אין קשב לשום דבר. בלי מופע אתה גם לא באמת מסתכל, לא באמת מעניק תשומת לב, אז כל אחד על המסך מבין שהוא צריך להיות מופע. מופע של אמירות קיצוניות, אחרת איש לא יקשיב לך. בלי פרובוקציה אתה לא קיים. בן גביר עשה מזה מנדטים, בערוצים עושים מזה רייטינג.

רוח התקופה היא צעקות, ויכוחים, חילוקי דעות, בקול רם ועם תנועות ידיים מאיימות. כל יום אנחנו קמים למופע הגדול של השנאה שלא נגמר.
עם זאת, יש לומר שהמהנדס הראשי של המהומה, נתניהו, חייב לרדת מכיסאו ולהשאיר לנו את היכולת להתחיל להחלים. אין ספק שמי שניהל פה את העניינים זה הוא ושהוא קיבל מדינה הרבה פחות מקוטבת ומלאת שנאה והפך אותה - או לפחות לא מנע ממנה להפוך - לחבית נפץ.
זה עניין של זמן עד שייהרג פה מישהו. זה ברור לכולם. במוקדם או במאוחר צעקות משנות מצב צבירה והופכות לפעולה.

באופן אישי, כאדם שממוקם בשמאל, ברור לי שאני במיעוט ושכל ממשלה שתקום תהיה ימנית באופייה עם נגיעות מרכז במקרה הטוב. אני מבין את זה. אבל אני חושב שזה פשוט חייב להיות מישהו שונה מנתניהו שיהיה בראש הימין ויעמוד בראש הממשלה. נתניהו איננו האשם הבלעדי ברעש האינסופי שנמצא כאן, אבל הוא בהחלט רוח התקופה ומי שמנהיג שיח אלים למדי.

אני מבין שהשמאל מת ושאני חי בלוויה מתמשכת, זה בסדר, אני מוכן להמשיך לשבת בשבעה הלא נגמרת הזו, אבל בבקשה רק לא ״כן ביבי, לא ביבי״, ולצערי הדרך היחידה שזה יקרה זה שהוא ייצא מהמערכת הפוליטית. השבוע גם חזינו במופע שלו בצורת ראיון בלעדי בערוץ 14. עצם הבחירה הבלעדית להתראיין רק בערוץ 14 יש בה אמירה בעלת ממד מפלג.

שי גולדן, איש חכם, מדבר על זה כל הזמן, על כך שבערוץ 14 מוכרחים להפסיק לקרוא לערוץ 12 "ערוצי התבהלה" ו"אל־ג'זירה" וב־12 מוכרחים להפסיק לכנות את ערוץ 14 "ערוץ ביבי", "האולפן הפרטי שלו", וכן הלאה. ראשית החטא באולפנים. משם מגיעה הבשורה.

הרעש הזה לא נפסק. שמישהו יסגור חלון. שמישהו יכבה את המציאות. חנוק ודחוק פה, ופרצופים מאיימים מכל עבר. למשפט ״בואו נהיה מאוחדים״ אין משמעות אמיתית. מה זה אומר להיות מאוחדים, לא בטוח שאני מבין מה זה אומר. הרעש מתפרץ, הווליום גובר. שמישהו יכבה את זה.