גיא פלג, בראיון אגרסיבי שספק אם נועד לקבלת תשובות, ניסה להביך את השר אבי דיכטר, לשעבר ראש השב”כ, וכשל. מענהו השקול של השר דיכטר לשאלה אם הוא תומך בחוק הגיוס, לא סיפק את המראיין הבוטה. קולגות בתקשורת מחאו כפיים לפלג: הצליח להשפיל את השר, דיכטר התגלה בעליבותו וכו’. התרשמותי הפוכה. דיכטר אומנם היה המום ממלתעות הכתב, אבל עמד על שלו.
האם אותו פלג היה מראיין באותה תוקפנות פוליטיקאי מהאופוזיציה? האם היה מתנשא על מרואיינים כמו אהוד ברק, תמיר פרדו, בוגי יעלון, שמוזמנים תדיר לאולפנים ובפיהם אותה מנטרה עוינת? מובן שלא. בכל הופעה שלו בליל שבת מוכיח פלג כמה הוא צפוי, כמה מוטה, מדברר אג’נדה ידועה וניזון באופן כה שקוף מצמרת מערכת המשפט. אין לו מעצור. בכל נושא יפסוק תמיד את דעתו השלילית כאילו הוא עצמו בית המשפט. אולי הוא חושב על גליקמן מהערוץ המתחרה, מי יקצין יותר בדיווחיו, מי ינאץ יותר את נתניהו.
"כל כך קיצונית"; "אלוהי הדמוקרטיה": "האמבוש" על היומ"שית בישיבת הממשלה
לאחר שקראו נגד נאום נתניהו בקונגרס: בליכוד קוראים לחקירה נגד ברק ופרדו
שני הערוצים הללו, לצד כתבות מעניינות וחשובות, מציגים פאנלים של פרשנים שכולם מתנבאים באותו רוח, בפיהם אותו “היגיון”, מתוגברים באלופי עבר, שאינם מוחלפים באחרים. מגוון דעות? דמוקרטיה? לא באולפנים שלנו. דיקטטורה מחשבתית. את לוחמנותם בשדה הקרב העתיקו הלשעברים אל הזירה הפוליטית. בכל אשמה הצמרת המדינית. שתיקתו של דני קושמרו מול דברי בלע שמשמיע שוב ושוב באולפנו פלג, המהדהדים את הקולגה הוותיק אמנון אברמוביץ’, בלי לתת במה לבעל דעה הפוכה – מאכזבת מאוד. דדי שמחי היקר אינו המענה ההולם.
אחד מאלופי העבר הללו, גיא צור שמו, הוא כוכב עולה בשמי הפרשנים יודעי כל, שגם מרבה להשתתף בהפגנות. “ביבי בוגד” - הוא פולט למיקרופון וקהל המפגינים מחזיר לו בשלהוב: “בוגד”, בוגד”, בוגד”! מילה איומה זו נשמעת שוב ושוב בקרב חוסמי הצמתים, מבעירי המדורות, נושאי השלטים המסיתים, שזוכים לכיסוי מפנק בערוצי הטלוויזיה. כבר אינך יודע להבדיל בין המפגינים למען החטופים (לבנו עמם) ובין המפגינים למען הפלת הממשלה והקדמת הבחירות. אלה האחרונים למעשה “חטפו” את ההפגנות למען החטופים.
על המילה “בוגד”, שהושמעה בכיכרות בשלהי המאה הקודמת, נאמר בשעתו כי היא זו שהובילה לרצח יצחק רבין ז”ל. כינית יריב “בוגד” - הסתת לרצח שלו. היום לאנשי השמאל, משסעי החברה, מותר להגיד בריש גלי “ביבי בוגד”. דוקטורית בשם יולנדה יבור מוזמנת לאולפן ומטיחה את המשפט: “יש לנו עסק עם בוגד ממדרגה ראשונה”.
האם אני צריך להזכיר לקוראי עיתון זה את השם בן כספית? כאן הוא חוזר שוב ושוב, ככספית רועמת, כמעט על אותו מאמר שפרוש על פני עמודים שלמים, וכולו חרפות וגידופים, על “נירון קיסר” שלנו, על “ארמון המלוכה” שלנו, על “מכונת הרעל” שבקרוב תוציא להורג בכיכר העיר את ראשי הצבא. הוא רק שוכח שכיכר העיר תפוסה כליל על ידי הפגנות קולניות, משסעות, נגד אותו אדם שהוא נשוא שנאתם אף יותר מאחד בשם סנוואר הנחבא במחילות עזה.
הסופר המשמים איל מגד, שמגדיר עצמו כמי שפעם ראה בביבי חבר, כותב עתה כי הוא “האויב הכי גדול שלנו”. במאמר שטנה ב”הארץ” - שנותן תחושה שאוטוטו יקפוץ מהעיתון וישלח ידו לחנוק את החבר לשעבר - הוא אינו בוחל בביטויים שלא נאמרו אף על צוררי ישראל לדורותיהם. “את האיש הזה חובתנו הקדושה לסלק מכאן היום”. מגד אינו מסביר באיזה אמצעי. כך אולי השלים את התקבלותו לחיק הברנז’ה השמאלנית, אחרי ששנים התרועע עם חברו ביבי.
בניגוד למגד, הייתי ידיד גדול של בנציון נתניהו, אך מעולם לא חבר של ביבי. מעולם לא הוזמנתי לאירועים משפחתיים ואחרים מטעמו (פרט לאי אילו אזכרות), מעולם לא דיברנו בארבע עיניים, מעולם לא הייתי מהחנפנים, לא ביקשתי ממנו שום טובה וחסד, ולא תודרכתי על ידו אפילו פעם אחת. אני מכיר בחולשותיו, אינו יודע לבחור חברים ויועצים. אני יודע שהוא נושא באחריות־על לאירועי המלחמה. ועדיין הוא המנהיג שמוביל את המערכה נגד גדולי אויבינו. לקרוא לו “בוגד”, כשאיומי חיסול ישראל נשמעים בטהרן, כשלוחמינו מקריבים עצמם בכמה חזיתות, להעליל עליו שאינו רוצה בשחרור החטופים, להשוותו לסנוואר – זוהי שנאה לשמה, חסרת דעת, שמטופחת על ידי ערוצי תקשורת מרכזיים. קריאה לרצח.
ואני שואל, עד מתי יימשכו שתיקתה הרועמת של היועמ”שית לנוכח ההסתה נגד ראש הממשלה, וההסטה מהעיקר, שעלולות לתרום לאסון הממשמש ובא? ועכשיו, תקראו לי ביביסט.