קיץ 2024, הקיץ הנורא ביותר בתולדות מדינת ישראל ועם ישראל. מצוקה שמשוועת למשיח שמתמהמה לבוא, כשעד לבואו במציאות המרה הזו, העם הזה יסתפק בבשורה אחת גואלת: "הותר לפרסום, עקב החידלון המוחלט, ההתנהלות הנוראה, הכישלונות ללא הפסקה, המציאות המרה והצפיפות הגדולה במחדלים שאותם הביאה הממשלה הזו על מדינת ישראל, הוחלט ברוב עם לפזר אותה ולשחרר את עם ישראל מעונשה". זו כמובן אילוזיה רחוקה מהמציאות.
קיץ 2024, מי היה מאמין שאחרי 76 שנות מדינה ויותר מ־200 שנות ציונות נידרדר לשפל הנורא הזה, בגלל ממשלה רעה אחת. ליתר דיוק - בגלל ראש ממשלה אחד, בנימין נתניהו, שעדיין לא מבין, או שלא רוצה להבין - לאיזה תהום הוא מדרדר את המדינה ואיתה את עם ישראל על פני כל הגלובוס.
אחרי העימות בין טראמפ לביידן יש מקום לדאגה בירושלים כמו בוושינגטון
קיץ 2024, ממעוף הציפור קל להבחין איך הממשלה פיצלה את המדינה לא רק בדעותיה, פיצול שהוא שלב אחד לפני התפוררות כללית. הצפון הבוער - פאר הגשמת הציונות שמתנהל בין אזעקות, תחת ירי נ"ט, כטב"מים ורקטות - הפך מחבל הארץ היפה והירוק לאזור נטוש, עגום ומוזנח עם יישובים הרוסים ומטעים שרופים, שתושביו עקורים ופזורים על פני המדינה. אזור מערב הנגב, ערי ויישובי עוטף עזה, ניצולי המלחמה שעדין מלקקים את פצעי אסון 7 באוקטובר. תושבים אמיצים שמוכיחים שרוח הציונות עדיין מפעמת בדרום, למרות הממשלה הרעה הזו שהזניחה אותם לאורך שנים. רבים מהם חזרו, הם לא נרתעים, למרות האיום המתמיד של ירי הרקטות הבלתי צפוי שמשבש את חייהם.
בשרון הפורח והמתפתח, הבטן הרכה של לב המדינה, מריחים זה זמן ריח אבק שריפה וחשים היטב את האיום ממזרח המתדפק על דלתם. תופי המלחמה נשמעים היטב מטול כרם, מקלקיליה, מג'נין ומשכם, שם מתנהלת בימים אלה מלחמה יומיומית נגד טרור גואה בחסות איראנית.
רק גוש דן רבתי, כולל שפלת החוף, "שמורת הטבע הגדולה" של המציאות הנוכחית, מתנהל כמו על פלנטה אחרת, ללא רוחות וריחות מלחמה. מצד אחד, החיים מתנהלים בה כמו אין מלחמה, ומצד שני המלחמה אינה שייכת לפלנטה הזו, עולם כמנהגו נוהג. ובתוך כל אלה, משפחה קטנה של חטופים/ות עם כאב גדול ונורא, שמצפה בכיליון עיניים ליקיריה ללא זיק של תקווה, כשמשפחת השכול הולכת וגדלה מיום ליום והופכת לשבר נורא לצד שורת הפצועים הארוכה.
וכשיורדים ממעוף הציפור הזה לקרקע ורואים את אלה שהביאו אותנו למציאות המדאיגה והנוראה הזו, אתה מבין באיזו צרה המדינה הזו נתונה. היא מתנהלת כשאין שם גרם אחד של אחריות, של ניהול נכון ותקין ושל דאגה אמיתית למדינה לעתידה. כשמנגד - להבדיל אלפי הבדלות - אתה רואה דור של מפקדים, לוחמים לתפארת מדינת ישראל שמחרפים את נפשם למען המדינה ואזרחיה, אנשים שעזבו ועוזבים משפחות, בתים, עסקים, שמקריבים את היקר מכל למען המדינה. ואתה, המודאג, לא יכול שלא לשאול: עד מתי? למענכם, למען המדינה ועתידה, מדובר באסון לאומי. מדובר בקיומנו כאן, לכו הביתה - ותנו למי שיכול לנהל את המדינה בעת הזו - לנהל אותה.