פאנליסט בטלוויזיה הוא המקצוע המבוקש בישראל. הוא דורש מעט כישורים כדי ליהנות מאור הזרקורים. כל אחד שיש לו פה וגישה לאינטרנט יכול להתקבל לעבודה, שאולי צריך לקרוא לה בשם הראוי יותר לנעשה בטלוויזיה כיום: “לוחם פאנל".
השבוע עלה ערוץ חדשות חדש i24, הוא ממוקם באפיק 15 בשלט. ברכות. בתחילת המהדורה המרכזית של השידור הראשון הבטיחה המנחה מירי מיכאלי ש"הערוץ ידווח רק אמת, ויציג תמונה מלאה ועובדות כמו שהן", כאילו שזה מה שאנחנו צריכים - עוד מהאמת. רק זה חסר לנו. להפך, בשלב הזה עדיף לנו לצרוך פנטזיה או חדשות בדיוניות. האמת רק מזעזעת, שום דבר טוב לא יוצא ממנה.
קברניטי הערוץ הפעילו את מוחם היצירתי וחשבו, למה שלא נעשה עוד מאותו דבר, ונרקח תוכנית פאנל שבה יתווכחו על ענייני היום. “חדשני", “יצירתי", קראו כולם. אצלם זה נקרא “הישראלים". הצופה תוהה מאיפה משיגים כל כך הרבה פאנליסטים שחושבים כל כך הרבה דברים על לא מעט נושאים. כל אחד מהם מתיישב על כיסא משרדי, חושב, מלהג, פולט. העם היהודי מעולם לא הוציא מתוכו כל כך הרבה דעתנים. אין דבר שהם לא יודעים: מה צריך לעשות בעזה, איך אפשר לחסל את נסראללה ועד כמה ג'יל משפיעה על ביידן ותגרום לו לפרוש או להמשיך עד בוש.
ערוץ 14 בעניבה: הטעות הקריטית שעשה i24 ביום השידורים הראשון | מיקי לוין
להיות חבר פאנל זו העבודה הקלה בעולם. זו בכלל לא עבודה. השבוע מעיין אדם עוררה תמיהה כשחזרה לתפקידה כמנחה, שבועיים לאחר הלידה. אבל טלוויזיה זו לא עבודה. היא לא נהגת אוטובוס, מורה, ראש עירייה או קבלנית בנייה. היא יושבת שעתיים ומדברת עם אנשים, רק שבמקום לעשות זאת בסלון ביתה היא עושה זאת באולפני הרצליה. אך לפחות לה, כמנחה, יש סוג של אחריות לגבי קצב השידור ויציאה לפרסומות, בעוד לפאנליסט אין גם את זה. הוא האחרון בשרשרת המזון. הפאנליסטים מתרבים כמו מקרי קדחת הנילוס המערבי. לאן שלא תלך, באיזו שעה שלא תדליק טלוויזיה תקבל חצי גורן של דעתנים מכאן ומשם, ותמיד יתחבא ביניהם גם איזה עלה תאנה, כמו משה כהן־אליה.
אז מי בפאנל שלנו הפעם? מישהי שפעם ערכה מוזיקה, מישהו שהיה בצבא, אחד שלומד גמרא וכמובן טילטיל. אחד הסודות הבלתי מפוענחים הוא אותו לירון אורפלי, שנכנס לאולפני הבוקר וכלוא שם כבר 20 שנה. שמישהו יבדוק אם הוא זקוק לעזרה הומניטרית. הבוקר רק מתחיל, ויש לו כבר דעות על הכל, בעיקר על הסכסוכים ב"אח הגדול". הפאנליסט הוא שדרוג של חבר בפרלמנט של יום שישי ב"ארומה". שם מתכנסות חבורות אנשים ופותרות את בעיות העולם. כל אחד מתחיל במילים “תאמין לי", ושוטח את תובנותיו שנשענות רק על ניסיון חייו ודעות של אנשים אחרים שהוא קרא או שמע או נדמה לו שהן נכונות.
הטלוויזיה הישראלית הגיעה לשלב הכי מדכא באבולוציה שלה. אף אחד לא מעוניין להמציא שום גלגל. השידורים של היום בערב הם בדיוק כמו אלה של אמש, ואין חדש תחת השמש. בשתיים עדי זריפי וחבורתה. בשלוש עופר חדד ואלה שלצדו. בערוץ 11 אילה חסון וחברי הפאנל. בחמש רפי רשף עם חבורת מומחים. בשבע רביב דרוקר וחברים. לכל מנחה ישנם אנשי שלומו, אנשים שחושבים כמותו, ואחד שתמיד מפתיע, שחושב שאם אף אחד לא יפריע, רק ביבי יכול להכריע.
לכל פאנליסט יש טיקט דמיוני שעליו הוא רוכב. האחת שנונה, השני ביטחוניסט, זו אופורטוניסטית פוליטית, הרביעי מקורב, החמישי חבר של רב. תמיד הם מבטיחים שכאן הם ידברו על הכל, שפה אין צנזורה ולא תהיה הגבלה על הדעות. ואיזה דעות? אפשר לחשוב שאפלטון ואריסטו מתכנסים באתונה. אז לא. פה זה אלי אוחנה, שם זה אמיר אביבי, ומכל מקום מגיח ג'קי לוי.
“הישראלים" היא תוכנית קונטרה ל"פטריוטים". “הפטריוטים“ היא תשובה למה שהם קוראים “ערוצי התבהלה", ורק בכאן של השידור הציבורי, מואב ורדי מנהל פאנל משמים ואפרורי. כולם עושים אותו דבר. מנחה ודעות מיותרות של אנשים לא חשובים, שרק פוחדים שלא יהיה להם זמן להשלים משפטים, עמוסים בחשיבות עצמית, ומקבלים החזר על מונית.
הפאנליסט חוזר הביתה מאושר. הוא את שלו אמר. יום עבודתו נגמר. מחר מגיע יום חדש.