השבוע כתב יותם גוטמן ציוץ מגעיל על איריס חיים, אמו של החטוף יותם חיים ז"ל, שנהרג בשוגג מאש כוחותינו. כך צייץ גוטמן, מורה ומחנך בישראל: “ביביסטית מתועבת שזורחת מאז שירו בבן שלה"; “אבל למה אנחנו צריכים לסבול אותה באולפנים?".
איריס חיים מסירה את הכפפות: "הממשלה הנוכחית - נגועה בשיח אלים מאוד"
הציוץ הזה הוא שיא האלימות המילולית. ללא קשר לדעותיה הפוליטיות של חיים - ואינני חושב שאלה הנקראים “ביביסטים" אוהבים וחרדים למדינה יותר או פחות מאלו המכונים “סמולנים" - מדובר באם שכולה, שמיד לאחר האסון הגדול ביותר שיכול לפקוד אם יצאה לתקשורת בהודעה מבשרת שלום, ובגדלות רוח הודיעה שאינה כועסת על החיילים שירו בשוגג בבנה. היא מבינה אותם, מחבקת אותם ומזמינה אותם לביתה.
כמה יפה, כמה אצילי וכמה טוב לחיילים שירו בשוגג ופגעו בבן עמם לדעת שמבינים אותם. איריס חיים היא סמל, ומי שלא יכול לראות אותה באולפן, יזפזפ במחילה מכבודו לאחד מערוצי החדשות האחרים שעומדים לרשותו.
אומנם גוטמן התנצל, אבל לא תמיד “מודה ועוזב ירוחם". יש כאלה שאצלם זו שיטה להשמיע מילים ארסיות, לזרות מלח על הפצעים, ולהתנצל. את הנאמר אין להשיב.
גם מעל לציוץ הנלוז הזה התעלתה חיים, וכמנהגה וברוח אישיותה ויתרה על חימום האווירה ועל תביעה משפטית כפי שהציעו לה, וענתה: “אני מוחלת לך בדיוק כפי שמחלתי לחיילים".
אנחנו פראיירים. ארדואן, “השליט הנאור" של טורקיה שכנתנו, מוכר לנו מימים ימימה, אז עד מתי נמחל על כבודנו? בכל אסון טבע בטורקיה אנחנו הראשונים שאצים־רצים־טסים עם כוח אדם, בתי חולים שדה וציוד מתוחכם, ובעלויות גדולות על חשבוננו כמשלמי המסים בישראל - אבל כל זה שווה בעיניו כקליפת השום. השבוע ספגנו התנהגות מבישה, שהייתה כמו דלי של מים קרים על הראש, כאשר בטורקיה סירבו לתדלק מטוס ישראלי שנחת בטורקיה נחיתת מצוקה מסיבה רפואית. זה שיא הארדואניות.
אני מאמין שאם מטוס נוסעים מביירות היה נאלץ לנחות בארץ, היינו מקבלים אותו ומסייעים לו. מספיק להיות יפי נפש. אולי לא צריך לשבור את היחסים לחלוטין, אבל בפעם הבאה שתתחולל רעידת אדמה, אין אנו צריכים לצאת מכלינו ומתקציבנו כדי לסייע למדינה שיורקת בפרצופנו בכל פעם מחדש ובכל הזדמנות. נקווה, אינשאללה, שהשלטון הארדואני יחלוף מהעולם - ובא לטורקים גואל ובא לציון גואל.