נכון, אתם לא יודעים מה להגיד. רוצים נורא, אבל לא בטוחים מה ואיך. שולחים חיבוק, וחושבים עלינו כל הזמן. ושנדע, שכל הזמן מתפללים. זה בסדר. אל תיקחו את זה קשה. גם אנחנו באמת לא יודעים מה להגיד, או מה לשמוע, או מה לחשוב, או איך סתם להתחבק.
אין פורמט. אין הודעה מרה, או ההלוויה, שבעה, חודש, אזכרה. אין פסוקי נחמה, ואין איך להשתתף בצערך. אנחנו עוד לא בצער. אנחנו עדיין בתדהמה. הזיה מתמשכת, חסרת טקסים. לא קמים מהאבל. לא כי אין אבל, פשוט כי לא קמים.
ניסיתי להפעיל את הביטוח של אחי, רגע לשחרר את אביטל מהמשכנתה (נשבע, סיפור אמיתי). מתברר שגם שם אין פורמט. זה לא תאונות אישיות, לא נכות או מחלה, זה אפילו לא אובדן כושר עבודה. זה רק אובדן חירות בסיסית - אבל כזה שעדיין חסר סעיף והגדרה. גם הביטוח לא בטוח מה להגיד. רוצים נורא, אבל לא יודעים מה ואיך, וגם הם שולחים חיבוק ובטח כל הזמן מתפללים.
הזיה מתמשכת, ללא כללים. לא ממשיכים הלאה. לא כי אין הלאה, פשוט כי לא ממשיכים. תשעה חודשים, חיים שלמים, מספיק. צריכים אותם בבית.
הכותב, תושב ניר עוז, הוא אחיו של החטוף שגיא דקל חן, שאשתו אביטל ילדה את בתם השלישית בחודש ינואר, בעוד בעלה בשבי. יחד עם חברים נוספים הקים את ״ביכורים - כפר הנוער למצוינות במוזיקה״ בעוטף עזה.