אני לבד. בודד. מסביבי כולם שפים פוטנציאליים שרואים אספרגוס וחומרי גלם בכל מקום. הם מדברים על מנות פתיחה וירקות מאודים ואני לבד בעולם הקטן שלי שבו אני בקושי מצליח להכין אורז בלי לשרוף אותו. הנה מגיע לו עוד ערב שבו אני מזמין את השליח של וולט לעלות אליי הביתה ולהניח את השקיות על השיש. אני מביט בו בשתיקה בעודו מניח את השקיות והוא מביט סביב ורואה מטבח מיותם ועצוב. תנור שרק מחכה שידליקו אותו, כיריים שמחכות ללהבה, קרש חיתוך ששר ״בדד אלך, בדד, בלי עתיד, בלי עגבנייה, בלי מלפפון״, מקרר עמוס
בטייק־אוויי ובפוטנציאל.
אני כבר לא יודע איך קוראים להם. כל לילה שליח אחר. פעם זה יוסי, פעם זה גרישה, פעם זה קובי, פעם זה סמיר. הם עולים אליי ואני שונא את עצמי יותר ויותר. על המסך אנשים שמזמינים אנשים אחרים לבוא לאכול אצלם ועיניהם יוקדות גסטרו ונומיה. גם מיטב חבריי מדברים ביניהם על הסביצ׳ה שהכינו אתמול ועל הראמן שהם זוממים להכין בשבוע הבא. ואני נזכר איך הסתבכתי עם להכין ״פסטה ילדים״.
מבצע חילוץ גופות החטופים: 30 מחבלים חוסלו - ואז הגיעה ראיית הזהב | פרטים חדשים
נאום נתניהו בקונגרס היה הופעה מצוינת, הסביבה והמסרים - פחות | דעה
פתחתי את האתר ״מתכונים בעשר דקות״ וניסיתי כמיטב יכולתי. בחיי שניסיתי. אבל משהו לא עובד. אני לא מצליח להתחבר לתהליך וליצור משהו שראוי להגיע לקיבה אנושית. אני אומר לעצמי, ״ליאור, למה כולם מבשלים זיכרונות ורק אתה תקוע ברף של מק אנד צ׳יז? מה יש לך? למה אתה לא יכול לעשות מה שכולם עושים ובמקום לשאוף לכוכבי מישלן אתה תקוע עם שניצל בצורת כוכבים לחימום במיקרו?״. לאן שאני הולך אני רואה אותם, את השפים מטעם עצמם שנוגעים בירקות בסופר בחושניות ומלטפים אותם ברכות ולוחשים להם ״בואו איתי למטבח, אני אעשה לכם טוב״, את הזוגות שהכירו בחוג לבישול אסייתי והתחילו ללוש ביחד בצק ואהבה, את הלוחשים לגמבה ולפטרוזיליה, ורק אני לבד, קלטת VHS בעולם דיגיטלי, איש לא מצליח להבין אותי, את מה שאני מנסה לשדר.
אשתי לשעבר כועסת עליי: ״למה אתה שולח את הילד תמיד עם פיתה וחומוס? תגוון לו״. אבל אני לא מבין אותה. ״אוקיי, פעם הבאה אשים לו חומוס עם צנובר״, אני אומר לה. ״תפתח את הראש, את המחשבה, תחשוב מה הילד רוצה״. הילד רוצה פלייסטיישן 5 עם פיפ"א 2025״, אני אומר. ״לא, לא״, היא משיבה לי, ״אתה לא מבין מה אני אומרת. הילד רוצה להרגיש את האהבה שלך במה שאתה מכין לו לארוחת עשר. למה שלא תגוון לו למשל עם לבנה עם נגיעות זעתר וקצת לימון כבוש מרוסק? או שתעשה לו את הטייק שלך על סנדוויץ׳ תוניסאי?״. ״את באמת רוצה שהילד יקבל את הטייק התוניסאי שלי??״.
זב ומצורע אני מסתובב בעולם קולינרי ואין לי איש לקחת בידי וללכת למדף המנות חמות והשניצלים המוכנים לחימום. רציתי להשתלב, רציתי להיות חלק ממגמה, ממש ניסיתי, אבל אני פשוט משתעמם ולא מתרגש ממלאכת הבישול. חומרי גלם טריים לא עושים לי את זה, וכששואלים אותי מי מלך הבישולים אני לא עונה אסף גרניט וחיים כהן, אני עונה דוד רביבו ויוסי אבוקסיס (מלכי הבישולים בכל הזמנים של הכדורגל הישראלי). אל תשפטו אותי. מותר להיות כמוני. זה לא אומר שאני לא בן אדם. זה לא אומר שאין לי רגשות. עברתי הרבה בחיים האלה ויש לי מה לספר. אז מה אם אני לא יודע להגיד מה אני רואה בדמיוני כשאני מסתכל על קולרבי ואין לי עמדה ברורה באשר לאחוז החמיצות המועדף עליי בשמן זית ואני לא יודע להבדיל בין כרישה לבצל ירוק?
לא מזמן פגשתי מישהי והיא שאלה אותי, ״מה אתה אומר על ציר?״. אז אמרתי לה שאני חושב שאפשר לשמור עליו רק באמצעים טכנולוגיים, והיא הסתכלה עליי בתמיהה ואמרה לי, ״על מה אתה מדבר?״. ״ציר פילדלפי״, אמרתי בלחש. ״אני דיברתי על ציר ירקות בריזוטו״, היא אמרה.
אני לבד. בודד. ואין לי על מי להישען חוץ מעל השליח של וולט שמצלצל בדלת. ״זו רק תקופה״, אני אומר לעצמי, ״וכמו כל תקופה גם התקופה הקולינרית הזאת תחלוף ואז אני ארגיש סוף־סוף שייך. בינתיים אני אקח נשימה ארוכה ואחמם משהו במיקרו. היא תחלוף, אני יודע״.