מכירים את הבדיחה על אישה שקנתה כמה תרנגולות ועשתה את דרכה צפונה? לפי הבדיחה, בהגיעה לעפולה - חלקן עפו לה. נסעה עוד צפונה, וכשכבר הגיעה למטולה - השאר מתו לה. לא רק התרנגולות מתות מהבדיחה, אלא המושבה כולה. "כן כך נראית העיירה שלי", כתב והלחין בנוסטלגיה יצחק קלפטר לאריק סיני את השיר שכוון בכלל למקום הולדתו בחיפה.
את מילות השיר ניתן להתאים למטולה, בשינויים המתחייבים. הביקור הקודם שלי במושבה היה לפני ארבע שנים, בליווי דובי אמיתי, יליד המקום המשמש כיו"ר התאחדות החקלאים ויו"ר נשיאות המגזר העסקי. השבוע חזרתי לשם שוב עם אמיתי, והפעם בתפקידו כאל"ם (במיל'), שגויס עם פרוץ המלחמה ועדיין לא שוחרר.
חזרנו אלייך, מטולה, שנית, והפעם בדרך לא דרך. ביקרנו במטעי השזיפים והאפרסקים הנושקים לגדר הגבול. העצים עמוסים לעייפה, אבל ללא קטיף הפירות נושרים או נאכלים על ידי מזיקים. הקפנו את חלקה הצפוני, ושוב השקפנו מרחוק אל מפל התנור, שהוא אחד הבודדים שנותרו ללא שינוי.
שבנו וחלפנו על פני הצימר שבו התארחתי, וביקשתי לחזור לבית ההארחה בית השלום של מרים וחיימק'ה הוד, שבצד הרחוב הראשי. קיבלתי סירוב, כי הכביש נחסם לתנועה. קשה לשכוח את ארוחת הערב בחוויה הבלתי נשכחת במסעדת הבשרים "הטחנה". ארבע שנים אחרי לא נשאר ממנה כלום לבד מהשלט. מטולה דומה לעיירת רפאים נטושה באחד מסרטי מהמערב הפרוע.
שבשבת חורקת באחד הרחובות, ונדנדת פח רועשת במשהו שנראה כמו גן ילדים, והן מעטרות את העיירה כפסלים סביבתיים. חתולה אובדת עצות חוצה בבהלה את הרחוב הראשי, אשר ספג פגיעה ישירה של טיל בורקן שהותיר מבנים הרוסים. הצמחייה צומחת פרא, כי אין גננים. בית הרב במעלה הרחוב הראשי נעול על סורג ובריח, כך שגם הדרך למבקשים את ברכת האלוהים חסומה.
מרכז קנדה בדרום־מזרח העיירה נבלע לתוך חומה. חמ"ל אזרחי מתוחזק על ידי מספר מתנדבים. כל זה היה כעת, ונדמה שלא חלפו להן ארבע שנים. מבין 1,600 תושבי המושבה נותרו 15 אמיצים שהחליטו שהם לא נוטשים בכל מחיר. כל האחרים אינם מעוניינים להפוך לקורבן רולטת בורקן של נסראללה. בתי הבודדים שנשארו ממוקמים במדרון אחורי דרומי של המושבה, והם אינם מטווחים במישרין על ידי ארגון הטרור.
1. חזרה לימי טרומפלדור
דובי אמיתי - חקלאי ויו"ר נשיאות המגזר העסקי הכניסה למטולה מותרת כיום אך ורק לבעלי תפקיד ובתיאום מראש. דובי אמיתי הוא מהבודדים שכניסתם מותרת, והתמזל מזלי להתלוות אליו. אף שגילו, 64, מזכה אותו בפטור מגיוס, אמיתי גויס כאמור ב־7 באוקטובר בצו 8 לחטיבה 769 הצפונית. את מרבית הזמן הוא עושה בצפון, ומעת לעת קופץ לתל אביב לטיפול במגזר העסקי. למשפחת אמיתי 500 דונם מטעים, שחלקם מעובד בקושי בגלל המלחמה, מה שגורם לפגיעה כלכלית.
הדרך למטולה בואכה קריית שמונה שוממת כמו ביום הכיפורים. לנוכח המצב הביטחוני השימוש בווייז הוא אמצעי ניווט סביר, אבל בפועל הוא מטעה. כשהקשתי בווייז מטולה, הברירה הראשונה הייתה ביירות ולאחר מכן רחוב חיים ארלוזורוב. אפשרות נוספת הייתה סרי לנקה. ויתרתי על האפליקציה ובחרתי בניווט ידני. לפני שהגענו למטולה, עלה אמיתי על אזרחי והסביר שחיזבאללה מכוון בדרך כלל לחיילים במדים.
"אני רוצה שתחווה את המצב לאשורו, ואיך נראים מי שאמורים להיות השכנים שלנו", אמר אמיתי והאיץ את הטנדר למהירות שיא של 100 קמ"ש, כשהתקרבנו ל"שער פטמה", הידוע לכל מילואימניק ששירת בצפון. "כאן יורים על כל מה שזז, ובוודאי שעל מטרה נייחת, וכבר ירו הרבה. אני מציע לך להסתכל דרומה ולא לכיוון לבנון", הזהיר.
נטשנו בשלום את הגדר הלא טובה לטובת סיור זריז במושבה עצמה. זמן קצר אחרי שנפרדנו מהמושבה הוכרז על "צבע אדום". "בין יתר תפקידיי, אני גם יו"ר אגודת המים בצפון, שמספקת מים ל־54 יישובים בצפון הגליל. ביקשתי מהחקלאים להמשיך להשקות את השטחים
בהר ובעמק. ביקשתי שיפתחו את השיברים, כדי שיראו בעיניים כמה שיותר ירוק", מספר אמיתי וממשיך: "לפי נתוני רשות הטבע והגנים, מתחילת המלחמה נשרפו בצפון 139 אלף דונם חורש.
"במקביל, הממשלה העלתה ב־1 ביולי את מחיר המים לחקלאות ואת ריבית הפיגורים ל־7%. שוחחתי עם שר האנרגיה ושאלתי: 'האם אתם נורמליים? הרי המים שומרים על אדמה ירוקה, ומכבים בהם שריפות. תתביישו לכם'. החלטתי שלא משלמים".
איפה אתה נמצא במהלך השבוע?
"אני ישן בבית במטולה. אף אחד מהמשפחה לא נמצא במטולה, וגם לא אסכים שיגיעו לשם, אפילו לא כשנערכה השבעה של אבא שלי שנפטר. אשתי והבן הקטן נמצאים בתל אביב. הם מקבלים דמי קיום של 200 שקל ליום".
מה מצב תשלום הפיצויים עבור הנזקים?
"היישובים בסמיכות לגדר, ובהם מטולה, קיבלו חלק מהתשלומים. הפיצויים עבור נזק ישיר, כמו פגיעה בבתים, רכבים ומטעים, כמעט לא שולמו, בגלל חוסר היכולת של שמאי מס רכוש להגיע לאזורים הנמצאים עדיין בלחימה. בנוסף, שולמו מקדמות על פגיעה במחזור העסקים של חקלאים.
"היה גם מסלול אדום וורוד, שבו מקבלים מיידית את הכסף עבור תוצרת שלא נקטפה מהעונה מאוקטובר 2023 ועד אפריל־מאי 2024. זה כולל תפוחים, קיווי, אבוקדו והדרים. המסלול הזה נעשה בשיתוף מס רכוש ורשות המסים, ובקשת התשלום נעשית בלחיצת כפתור. לקח זמן לסגור את המסלול הזה, ועד אז החקלאים קיבלו מקדמות ביד נדיבה. אבל לגבי הפיצוי בעונה הנוכחית, שבה אי אפשר לטפל במטעים או לקטוף, אין עדיין הסכמות, והדרך עוד ארוכה. השבוע התקיימה ישיבה עם נציגי מס רכוש ורשות המסים, ובה הציגו לשר האוצר ולי מסלול תשלום פיצוי כולל לענפים השונים, ולא רק לחקלאות".
האם במלחמה הנוכחית המדינה נדיבה יותר מבעבר?
"התשובה היא כן. אני במערכת עבודה מאוד עניינית עם שר האוצר, ויש לי איתו ועם רשות המסים ומס רכוש דו־שיח פתוח, ומגיעים להבנות. בכל מקום שבו מזהים בעיה, זה מיד עולה לשולחן שר האוצר ומוצאים פתרונות. אבל יש עדיין תושבים שנפלו בין הכיסאות, וגם להם מנסים למצוא פתרונות".
האם הערכת שהמלחמה תימשך כל כך הרבה זמן?
"לא. אני עושה הפרדה בין החזית הדרומית לצפונית. בדרום עשה צה"ל את הדבר הנכון לאחר הטבח הנורא ואת העברת המלחמה לשטח האויב. לצערי הרב, הגליל משלם מחיר כבד בגלל פינוי התושבים. נעקרו 300 אלף מבתיהם בצפון, המשלמים מחיר כלכלי מאוד כבד.
"אגיד לך את מה שיושב לי בלב. ב־21 באוקטובר מטולה פונתה על פי פקודה של מערכת הביטחון, ואבא שלי, בן 90, יצא משם על שתי רגלים ובראש זקוף. ביחס לגילו, הוא היה אדם בריא. כל יום שעבר הוריד לו כמה חודשים מהחיים, ובסוף הוא נפטר משיברון לב. אני מכיר עוד מאות בגיל הזה שכבר לא חזרו חיים למטולה".
איך אתה רואה את המצב קדימה?
"ברמה האישית, אני לא מאמין שנגיע להסכם כזה או אחר לחזור לצפון. באיגרת שהפצתי השבוע לתושבי הצפון כתבתי שאנחנו נמצאים במלחמה וחייבים להמשיך להיות חזקים. שכל אחד יעשה את התפקיד שלו, אם זה תעשיין, קבלן, חקלאי או איש צבא. אנחנו נלחמים על הבית, ולא נוותר, וייקח כמה זמן שייקח. המאבק של תושבי מטולה למען ישראל עוד יירשם בספרי ההיסטוריה של תושבי הגליל. זה כמו טרומפלדור, שהיה הגיבור שלי ונלחם במטולה והוציא איגרת על כך שיורים על מטולה וגולשים לכפר גלעדי, וביקש סיוע.
"אני לא מאמין בהסכמים עם חיזבאללה, וחייבים להילחם. אני מאמין בחקלאים ובתושבים, כי אין לנו אלטרנטיבה. אני מאמין שהגליל יהיה הרבה יותר מפותח מאשר במצבו עד היום. אני רוצה לראות כבר עכשיו תוכניות להאצת הצמיחה ליום שנחזור. דבר עם החברים שאתה מכיר, ותשמע מה הם עוברים". עשיתי כהמלצתו - וחזרתי לחבר'ה שפגשתי מהעבר.
2. אסון רודף אסון
שוש ואשר גרינברג הם תושבי מטולה ותיקים, שבעבר התארחתי אצלם. הם הבעלים של שני צימרים ושל מטעי פרי שהטיפול בהם הועבר לאחיו של אשר. שושי גרינברג, רעייתו של אשר, היא ילידת קריית שמונה. שבוע לאחר 7 באוקטובר הם פונו ממטולה, תחילה למלון "סופיה" בטבריה. לאחר שלושה חודשים נמאס להם מהמגורים במלון, והם שכרו דירה בגבעת אבני המשקיפה לטבריה, לא רחוק מצומת גולני.
גרינברג, קצין לשעבר בגדוד התותחנים 334, חווה מספר טרגדיות אישיות.
אחיו, גם כן קצין בגדוד, נהרג במלחמת יום הכיפורים כתוצאה מטעינה כפולה של פגז. בנו בכורו נהרג במלחמת לבנון הראשונה. ביתה של ציפי, אחותו, המשקיף על לבנון, ספג פגיעה ישירה של טיל קורנט. תפסתי את ציפי הנמצאת בטבריה בדרך לסופ"ש ביסוד המעלה. "אני נודדת בדרכים בגלל הידיים השמאליות של הממשלה הכושלת הזאת", אמרה.
"מה שלומך היום?", אני שואל את גרינברג. "היו לנו שני צימרים, והעמדנו אותם חינם לרשות חיילי מילואים ששהו במטולה. הכריזו עלינו כעל שטח צבאי סגור, ונאלצו לעזוב את המקום יחד עם מרבית התושבים. הגענו למלון בטבריה, אבל עזבנו והעדפנו לשכור דירה תמורת 4,000 שקל לחודש, לא כולל חשמל. יש לנו בעלי בית הוגנים, אבל לצערי, הרבה בעלי בתים רבים מנצלים בצורה מחפירה את המצב לרעה ומעלים את דמי השכירות. לאחר סיום המלחמה הם יצטרכו לעשות חשבון נפש".
אבל יש לך גם מטעים?
"את הטיפול בחקלאות העברתי לאחי דוד, שעושה ככל יכולתו. הוא מטפל בכל הפירות הנשירים, כולל תפוחים, נקטרינות, שזיפים אבוקדו וקצת ליצ'י וקיווי. הוא החליט להישאר במטולה, כי הבית שלו אינו חשוף לעין החיזבאללה. מפרוץ המלחמה קיבל אחי פעמיים מקדמות על חשבון הפיצויים העתידיים. המקדמות חושבו לפי מחזור ההכנסות של 2022. מי שדיווח כחוק ירוויח כך. במטולה זה טמטום להעלים הכנסות, כי במילא בכל כמה שנים יש מלחמה, ולכן עדיף להצהיר כחוק".
ואיזה תשלום אתם מקבלים עבור הפינוי?
"כששהינו במלון קיבלו את מלוא כיסוי ההוצאות. אחרי שעזבנו, אני ואשתי מקבלים 6,000 שקל כל אחד, וזה מספיק לנו. לאחר שהמלחמה תסתיים יעשו גמר חשבון לכולם. במצב הנוכחי שמאי מס רכוש ממילא לא מעיזים להגיע למושבה. עבור אובדן ההכנסות בצימרים אנחנו מקבלים 1,200 שקל לחודש, שזה כ־70% ממה שמגיע. בפועל זה פחות ממחצית ההכנסה שהיינו מרוויחים, אבל אנחנו מעדיפים שלא לריב בשלב זה".
אז מתי אתם חוזרים למושבה?
"אשתי, המודעת לאסונות שעברו עלינו, מזהירה אותי שלא להעיז לחזור עכשיו. מתי נחזור במצב הנוכחי, קשה לדעת. יש ממשלת חידלון, ואנחנו לא מאמינים למילה אחת שיוצאת מהפה של נתניהו. הוא משקר כל חייו ולא אומר לנו את האמת. לכן, כל עוד לא נדע את האמת בוודאות מלאה, לא נחזור. בכל מקרה, במצב הנוכחי אי אפשר, ואני לא רואה את זה קורה לפני 1 בספטמבר. מי שחוזר היום מסכן את חייו. גם כך זו חוויה לא נעימה, בלשון המעטה".
3. שלום ולא להתראות
יומיים אחרי 7 באוקטובר קיבלו מרים וחיימק'ה הוד הודעה המחייבת אותם לעזוב את מטולה. חיימק'ה סירב להתפנות, כי הוא ראה בכך בגידה במורשת של אביו וסבו, שמעולם לא עזבו את מטולה. בסופו של דבר שוכנע לעזוב, לאחר שהוסבר כי שמדובר בסוף שבוע בלבד. סוף השבוע הארוך לאין קץ הזה נמשך מ־9 באוקטובר ועד היום. "חזרו למטולה לביקור פעמיים, והלב נשבר איך הכל נהרס. אנחנו הראשונים שקיבלנו טיל מיד עם תחילת המלחמה בכניסה של הבית שהתרסק, והמכונית נהרסה. הדשא במקום גדל פרא, והכל מוזנח", אומרים השניים.
בית הארחה בית שלום שבבעלות השניים נחשב לאחר ממוסדות האירוח הידועים בצפון בכלל ובמטולה בפרט. הוא ידוע בזכות החדרים האותנטיים, הנוף היוצא מן הכלל והקולינריה המשובחת. יצא לי להתארח שם עם חברים מספר פעמים, ולא התאכזבנו. "לפני שנתיים עשינו שיפוץ מקיף בבית ההארחה - וחשפנו את הקירות העתיקים, בדומה לעיירות באירופה. בקומה השנייה יש גלריית אומנות. בהפסקת האש הראשונה נתנו לנו שעתיים להגיע למטולה, ואז ארזתי ולקחתי מה שיכולתי. לא יכולתי להסתכל על ההרס", מספרת מרים.
"חיימק'ה הגיע לפני חודש וחצי להשקות את מטע הפרי כדי שלא ימות. עכשיו העצים מפוצצים בפירות עסיסיים, שאף אחד לא יכול לקטוף. כל דבר שזז באזור - מטווח. הבת שלי שהגיעה מארה"ב בנתה מקום אירוח בצמוד אלינו, ובזבזה את כל החסכונות - אבל היא לא מקבלת אפילו אגורה, כי לא עבדה בשנה האחרונה. כרגע היא עברה לגור בהר חלוץ".
לאיזה מלון התפניתם אחרי שנאלצתם לעזוב את מטולה?
"לא רצינו ללכת למלון, אלא העדפנו לקבל דמי כלכלה של 200 שקל ליום. הבת שלנו, שגרה במתן, ליד כפר סבא, קיבלה אותנו לביתה, ומאז אנחנו פה ועוזרים להם. מכל דבר חייבים למצוא את הטוב. מאז מה שקרה לנו אנחנו נמצאים אצל הבת עשרה חודשים, והם כבר מפחדים שנחזור הביתה. הנחמה היא שגילינו מחדש את המשפחה והנכדים".
האם קיבלתם פיצוי כלשהו על נזקי בית ההארחה והמטעים?
"קיבלנו מקדמות. רואה החשבון אמר שיש מסלול אדום, ורוד וירוק. לו רצינו, היינו יכולים לקבל מראש את הכל, ובזה נגמר הסיפור, אבל זה היה מעט. אנחנו מעוניינים לקבל את מה שמגיע לנו, וצריך לחכות שהמלחמה תיגמר ואז נקבל. בינתיים קיבלנו מפרעות קטנות מאוד ודמי כלכלה. זה לא הרבה.
"בקיצור, מייבשים אותנו. זה היה עסק שחי ובועט, ולא צריך לספר לך על המלון שלנו. עד מרץ השנה שילמנו משכורות לכל הצוות כרגיל, כדי לא לאבד אותם. בסוף לא יכולנו יותר, כי כבר שילמנו 85 אלף שקל כל חודש. גמרנו חסכונות והוצאנו את העובדים לחל"ת. את הכסף נראה רק אחרי המלחמה, וזה ייקח הרבה זמן. יומיים לפני המלחמה בדיוק עשינו קנייה גדולה לקראת החג, של בשר ומוצרים נוספים, אבל הכל נרקב בגלל הפסקות החשמל".
האם אתם רואים אופק כלשהו? ואם כן, מה אתם רואים שם?
"האמת שאנחנו לא רואים אופק. עם הממשלה הזאת וביבי אי אפשר לראות אופק. אנחנו רק סופגים ומכילים ולא נכנסים בחיזבאללה. קבעו לנו בשבוע שעבר פגישה במטולה עם אנשי מס רכוש, אבל בגלל המתיחות הפגישה בוטלה. אני מתה לראות מחדש את הבית ואת העסק, אבל יש פגיעות של צלפים, ואסור להגיע. בית שלא גרים בו שנה מתפרק, ואני לא רואה צפי".
אז מתי תחזרו למטולה? לפני 1 בספטמבר?
"מה פתאום. נחזור למטולה רק אם יהיה בטוח. המצב כעת רע מאוד. מנסים להביא לכאן מס רכוש, אבל זה לא יקרה. אני מאמינה שאנחנו נחזור לפחות עוד שנה. יש אנשים ומשפחות שכבר אין להם בית לחזור אליו. עוד מעט כ־50% מהבתים במטולה יהיו הרוסים. גם אם יהיה הסכם מדיני - לא נחזור, כי אין אמונה בחיזבאללה וגם בממשלה.
"אישית, אני מתנגדת למלחמה, ובוכה על כל חייל שנהרג. אבל בלבנון חפורים עמוק באדמה, ושום הסכם מדיני לא יחזיר את הילדים. חיימק'ה מוכן לחזור אתמול, אבל אני מרגיעה אותו. אנחנו לפחות מאושרים בגלל השהות יחד עם הילדים והנכדים".
4. טוחנים מים
אסף אמיתי, גרוש בן 63, אחיו של דובי אמיתי, חשב שכבר ראה הכל בחיים. זה היה נכון עד 7 באוקטובר. הוא מבעלי מסעדת הבשרים "הטחנה", הנמצאת בכניסה למושבה. כל מי שמבין משהו בקולינריה ביקר במסעדה. חצי שנה לפני מלחמת עזה היא נסגרה בגלל קשיים שוטפים בניהול ובגלל בעיות ביטחוניות שוטפות.
גם מגיפת הקורונה שפרצה קודם לכן לא הועילה. במקביל למסעדה פתח אמיתי עם שותף לפני ארבע שנים מפעל בשר באזור התעשייה במטולה, בקרבת הכפר קילה הלבנוני, והחליט למקד את עיקר פעילותו במפעל. "היו לנו בעיות במסעדה בתקופת הקורונה, ולאחר מכן היו בעיות ביטחוניות. קשה להחזיק מסעדה במקום. החלטנו לסגור ולהתמקד במפעל. המפעל, שבו הושקעו 4 מיליון שקל, התמקד באספקת בשר למסעדות באזור המרכז, והצליח למדי.
"הקמנו מפעל מדהים בעלות מטורפת. יש לנו חנויות במרכז, אבל כעת המפעל סגור, והוצאנו את העובדים לחל"ת. בלית ברירה ניצלנו מפעל במקום אחר כדי שהוא יספק את השירות לחנויות. לא רצינו להשאיר אותם ללא סחורה".
האם קיבלתם פיצויים לאחר סגירת המפעל?
"מי שמתעסקים עם זה הם השותף שלי ובתי. אני נשארתי במטולה במילואים ונמצא בכיתת הכוננות. בעניין הפיצויים מטפל בחור שהמליצו עליו ונתנו לו לטפל בנושא. למפעל יש חובות אדירים, ואנחנו נלחמים יום־יום. את הספקים זה לא מעניין, והם יושבים לנו על הצוואר. לקחנו הלוואות מהבנקים ושעבדנו נכסים, כי האמנו מאוד במפעל. אבל את הבנקים זה לא מעניין, והם ממש לא הלכנו לקראתנו. הם רוצים מיידית את הכסף שלהם".
אבל מה נותנת לכם המדינה?
"המדינה נותנת בנגיעות קטנות. זה לא מספיק ולא בכיוון. אנחנו מבקשים מכולם להבין את הסיטואציה הקשה. אחרי שלוש שנים המפעל הגיע למצב טוב, ורק המלחמה הרסה אותו. אף אחד לא מתחשב בזה, למרות שהוכחנו שהמפעל החדש עלה על המסלול הנכון. עכשיו הכל התפרק. חוץ מהפיצויים השוליים, אני מקבל דמי קיום של 200 שקל ליום. לא עזבתי את המושב, ואני ממשיך לגור במטולה בבית. אתה שואל אם אני לא פוחד? מה אגיד לך? חמישים־חמישים. השבוע קיבלתי הוראה משלטונות הצבא לצאת מהבית ולעבור למקומות מסתור אחרים. לא פשוט פה".
כיצד אתה פועל במסגרת כיתת הכוננות?
"יש המון פעילות ביטחונית במטולה. פורצות הרבה שריפות, שמאיימות להשמיד את הבתים, כי מכבי האש לא עולים למושבה כדי להשתלט על מה שיש. מטולה נמצאת תחת סיכון מתמיד, ושמעת בוודאי שלפני כמה שבועות שני תושבים אצלנו נפצעו קשה".
איך אתה רואה את העניינים קדימה?
"זאת באמת בעיה קשה. אני לא רואה איך אפשר לפתור את המשבר הזה. כשהתחילה המלחמה היה לי עדיין אבא מעל גיל 90, והיינו צריכים למצוא לו ולעוזרת מקום חלופי. הוא סירב לעזוב את מטולה, ואף פעם לא הבין מדוע לא מחזירים אותו למושבה. עברנו מאז פרוץ המלחמה ארבעה־חמישה מקומות. לפני חודש וחצי הוא נפטר במוסד סיעודי. קברנו אותו במטולה, אף על פי שבית הקברות חשוף. היינו צריכים לחפור את הקבר באופן עצמאי. בקושי הצלחתי להשיג מניין. אף פעם לא האמנתי שכך אבא יסיים את דרכו".