לפני כמה ימים נסע בנימין נתניהו לרפיח. להצטלם עם חיילים. בתחום הזה הוא חזק: צילומים, נאומים, פוזות. מתישהו מישהו שאל אותו מה עם הצפון. נתניהו הרהר חצי שנייה, ואז הסב את מבטו, הושיט את ידו לכיוון צפון, ואמר ״זה שם״. זה היה פאנץ׳ לא רע. אתמול הפאנץ׳ הזה הפך לסנוקרת בפרצוף של נתניהו, בפרצוף של כולנו. סוג של נוק־אאוט.
"מביישת את המנדט", "להכריע את האויב": סערה בקואליציה בצל האסון בגולן
ראש העדה הדרוזית נשבר: "מראות זוועה של הילדים השרויים על הדשא"
״שם הרי גולן, הושט היד וגע בם, בדממה בוטחת מצווים, עצור״. ההרים האלה מגואלים עכשיו בדמם של 11 ילדים דרוזים, שכל חטאם היה ששיחקו כדורגל בשבת אחר הצהריים. בנימין נתניהו הוא המנהיג הכושל בתולדות ישראל. הסטטיסטיקה לא משקרת. הוא גם המופקר בתולדות ישראל.
גם אם נסכים שיש תועלת בנסיעתו לוושינגטון - נאומו בפני שני בתי הקונגרס ופגישותיו עם הנשיא המכהן ושני הטוענים לכתר - את הנסיעה הזו הוא היה צריך לעשות בפורמט צבאי, מצומצם, סגפני. פמליה מצומצמת, בלי הרעיה והנספחים, בלי הרעש והצילצולים. לטוס, לנחות, לפגוש, לנאום ולחזור. 48 שעות. כך בדיוק מתנהג ולדימיר זלנסקי מאז שפרצה המלחמה באוקראינה. הרי ישראל במלחמה עוד מעט עשרה חודשים. קוברת את מתיה, משקמת את פצועיה, מנסה להחזיר את חטופיה, ללקק את פצעיה.
האיש הזה, חסר בושה, ניווט לעצמו סופ"ש באמריקה (דונלד טראמפ הסגיר את המאמץ המגושם הזה) כדי לחגוג יום הולדת לבנו הגולה במיאמי, כשהצפון נשרף, הדרום ננטש, והמדינה כולה שקועה בסערת המלחמה הקשה שידענו. זו הפקרות, פשיטת רגל מוסרית, תחתית חדשה לחבית שסאתה לא הוגדשה עדיין.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
בשעות הראשונות אחרי האסון במג׳דל שמס עוד שידרו הכתבים הנלווים לפמליית ראש הממשלה - שאין כוונות להקדים את החזרה ארצה. הם לא שידרו את זה על דעת עצמם. רק אחרי שגם השותפים הדתיים והחרדים שלו בקואליציה קראו לו לחזור מיד - תיקן נתניהו את ההוראה והורה להקדים את החזרה. מעט מדי, מאוחר מדי.
הרי בגלל זה, בדיוק בגלל זה, החלטנו לרכוש מטוס ראש ממשלה. כדי שתהיה לו אפשרות להחליט להמריא כאן ועכשיו הביתה. אז אפשרות יש, רצון אין. שעות ארוכות מאוד חלפו עד שהתקבלה ההחלטה. שעות רבות נוספות חלפו עד ההמראה. הפקרות.
ישראל אוכלת עכשיו מה שבישלה שנות דור. מדיניות הכלה והדחקה מתמשכת איפשרה לחיזבאללה להפוך למפלצת ולחמאס להפוך למפלצת־זוטא. בת היענה הישראלית שלפה את ראשה מתוך החול מאוחר מדי. עכשיו הכל בוער. כל החזיתות, בבת אחת. מי שזרע גשם, קצר סופה. מי שהתמכר לשקט, קם לתוך מהומה. השנים הארוכות שבהן הנחנו לחיזבאללה להקים לנו על הגדר מערך ביצורים עצום, לאגור מאות אלפי רקטות וטילים, חלקם מדויקים - מתפוצצות לנו עכשיו בפרצוף.
רוב השנים הללו נוהלה ישראל על ידי ממשלות ימין. רוב השנים הללו עמד בראש ממשלות הימין הללו בנימין נתניהו. תיכף הוא יטען שלא היתה לו לגיטימציה לפעול. לאורך כל שנותיו בשלטון הייתה לנתניהו כנראה לגיטימציה רק לנאום. זה מה שהוא עשה כאן 17 שנה. וככה זה גם נראה.
״ראש הממשלה מקיים התייעצויות ביטחוניות״, דייוחו אתמול הכתבים מהפמליה. לדיווח צורפה תמונה: נתניהו יושב עם מזכירו הצבאי האלוף רומן גופמן. רק שניהם. גופמן הוא קצין שריון בכלל. הם מביטים בפיסת נייר. התייעצות. לפחות אם היו מצרפים גם את הגברת. הרי עם שר הביטחון שלו הוא לא מדבר.
עם הרמטכ״ל יחסיו מתוחים. אין לו ממלא מקום, תפקיד חוקתי חשוב שנתניהו מעולם לא אייש מחשש שיחתור תחתיו. יריב לוין ממלא את מקומו בנסיעה הזו, ישראל כ"ץ אחראי על כינוס הקבינט. גם את התפקיד הזה הוא הפריט, פירק ופורר. כמו את המדינה.
כולנו שיבחנו, בצדק, את נאומו בקונגרס. מה ששלו - שלו. הבעיה היא לא בנאום. הבעיה היא שאתמול בערב לא היה מי שיעלה לרשתות הטלוויזיה הגדולות בעולם וישרוף את המסכים עם התמונות מהזוועה בגולן. אין מערך הסברה לאומי, אין שר שיודע לעשות את זה, אין מי שמסוגל לבצע את זה.
אצלנו, ב״פגוש את העיתונות״, ישבה אתמול נועה תשבי, נכס תקשורתי־הסברתי נדיר, שעושה את זה בהתנדבות. הם פיטרו אותה (היא הייתה בכלל מתנדבת) כשחזרו לשלטון. כך גם לגבי אילון לוי ועוד יזמים ויזמות רבים שעושים הסברה ברשתות בכוחות עצמם. ממשלה ישראלית? יוק. הם עסוקים בלהמשיך לחלק לעצמם כספים, לבזוז את הקופה הציבורית ולפרק את הדמוקרטיה. ואנחנו שותקים.
ישראל ויתרה על הצפון. זה התחיל בגליל העליון, לאורך קו המגע בגבול לבנון, ונמשך גם ברמת הגולן. פינוי האוכלוסיה מיישובי המגע היה החלטה קשה ומורכבת. יש לה יתרונות ויש לה חסרונות. לפעמים היתרונות הם החסרונות: העובדה שמספר הנפגעים האזרחים היה נמוך יחסית איפשר לממשלה להמשיך להתעלם מהעובדה המביכה שהקימה רצועת ביטחון בשטחנו.
בינתיים מטולה הפכה לעיי חורבות, קרית שמונה ננטשה, מנרה נהרסה, עשרות אלפי ישראלים נפוצו לכל עבר, לא ברור כמה מהם יחזרו. נוצר סטטוס קוו מטורף, בלתי קביל, בלתי נתפס, שבמסגרתו חיזבאללה הפך את הצפון למטווח, צה״ל גובה ממנו מחיר כבד, אבל ישראל איבדה חבל ארץ. ככה פשוט. עוד רגע ובאל־מנאר, רשת הטלוויזיה של חיזבאללה, יעבירו בסוף כל מהדורת חדשות דיווחים על מפלס הכנרת.
כל זה קורה, להזכירכם, בכהונתה של ממשלת ימין מלא־מלא, הממשלה הימנית־משיחית־לאומנית ביותר שקמה אי פעם בישראל, ובפער. מי ששייט אתמול בערב ברשתות החברתיות תהה בוודאי אם כל שרי הממשלה פוטרו באישון ליל.
כמעט כולם הציפו את הרשתות בדרישות, תביעות, קביעות והצהרות מלחמה שעוררו את הרושם שהם טוקבקיסטים, אופוזיציונרים או סתם יועצים בשקל ורבע. העובדה שמדובר בעצם בשרי ממשלת ישראל, שהבטיחה להחזיר את הביטחון, להדביר את הטרור, להגביר את המשילות ושאר ירקות - כאילו נדחקה לקרן זויות.
מבחינת ניר ברקת, ישראל כ"ץ, עמיחי שיקלי וחבריהם עלובי המעש, במצב הנוכחי אשם השמאל, בג״ץ, המפגינים, שקמה ברסלר, אהוד ברק ורביב דרוקר. צריך להחריג מהרשימה את שרת התחבורה וחברת הקבינט הביטחוני תת־אלוף (במיל') מירי רגב. היא לא הגיבה אתמול. היא בכלל בטולוז.