אשתי טסה לשבוע עבודה מחוץ לישראל. נראה לי שכל השכונה כבר יודעת. ככה זה אצלנו בקבוצות הוואטסאפ, כשמספרים להורה אחד, הכל מתפשט. מאז שהשמועה התפשטה, בכל מקום שאליו אני מגיע עם הקטנות, בוחנים אותי, בודקים אם אני עומד במטלה בכבוד. לפעמים גם נותנים ציון.
אני מניח שמצפים לראות את הבנות פרועות, לא מקולחות וסהרוריות. נכון לעכשיו, שיאכלו קש המלעיזים, אני מצליח לתפקד לגמרי לא רע. סליחה שאני מעניק לעצמי ציונים, אבל כאמור ציינתי שהינני לבד. אין מי שישבח אותי, חוץ ממני.
אוסיף ואהלל: הילדות ממושמעות אפילו יותר מהרגיל. בנוסף, הבית מסודר למשעי, הן מתקלחות מהר מתמיד ועושות, פחות או יותר, כל מה שאני דורש, בלי פוזות.
יש לזה סיבות נוספות חוץ מכבוד או אולי רחמים שהן מפגינות כלפיי עקב המצב. העניין גם קשור בעובדה הפשוטה שאני משחד אותן בלי הפסקה במתוקים ובמטעמים. הכרזתי על שבוע היעדרותה של אשתי כ"ימי כיף של חיים משוגעים", כדי שלא תישמענה מכיוונן יללות געגוע.
היו פה סוכריות גומי, מרשמלו על האש, מיץ ממותק, בריכה בגינה, “אקטימל" ו"גמדים" בלי הגבלה ובקיצור כל מה שרע וקונה שקט. כשהן מתירות את הרסן, די בקביעה חד־משמעית מצדי שיהיה קיצוב באחד הבונוסים, והמשמעת חוזרת תיק תק.
בלי בת הזוג הפכתי להורה 24/7, עם עזרה פה ושם, כשאשתי דואגת לנווט לכיווני, תוך שהיא קובעת אירועים ביומן הדיגיטלי שלי. “מיכאלה הולכת לחברה ההיא, אמא של החברה הזאת תיקח אותה מהגן", עולה לי תזכורת באייפון. “מפגש טרום חובה לאמי, חשוב להגיע!" קוראת לי הודעה אגרסיבית בנייד, בתוספת צליל התרעה קשוח. ואכן אני מתייצב.
העובדה שהכל עליי היא הצלה באחד השבועות הכי מחורבנים שידענו. זוועה. דם ומהומות פנימיות. מזל שאני עסוק בלוגיסטיקה, במקלחות, בבידור ובהרדמות - והדעת מעט מוסחת. מה אנחנו עוברים, השם ירחם.
נתניהו קרא בארצות הברית "לעולם לא עוד" - והנה, שוב נטבחו ילדים. נורא. ועוד יותר קשה לעיכול הוא שאחרי כמה ימים, השגרה חוזרת. קרה משהו מחריד בשנים האחרונות: התרגלנו לזה שדברים מטורפים הם כשגרה לכל דבר. “זה העולם".
הייתה לעניין אבולוציה. קיבלנו בעבר גלי טרור שלא מוגרו (“טרור היחידים", “טרור הסכינים"), רצחו אנשים, עד שזה הפך, לכאורה, לנסבל. לחלק מהחיים. טילים על הדרום - ספגנו והכלנו והנה, זה החריג הפך לנורמלי לחלוטין.
ואז שומר החומות. פתאום עלה פחד קיומי שכרסם בציבור. ועדיין, יאללה גם את זה בולעים לתוך ההוויה והכל מתקבל על הדעת. בהמשך נוספו רציחות מטורפות במגזר הערבי. מחסלים לאור יום ילדים, נשים, משפחות - ולא עושים כלום, אין פתרון. יש תוכניות ריאליטי, מסיבות, השקות של מסעדות. קוברים את האנומליה. זו כבר אפילו לא כותרת בחדשות.
ואז מדרגה נוספת, מזעזעת, קשה מכולן: 7 באוקטובר. טובחים, אונסים וחוטפים. מאות נרצחים ונופלים ותאמינו או לא, בחלוף כמה חודשים החיים ממשיכים. יש מלחמה מדממת, מפחידה, עמוסת נופלים והקרבה - וגם זו פיסת מציאות שמתעכלת.
כאילו הכנסנו לדיסקט שאפשר לחיות עם חטופים בעזה שמעונים. עם נשמות טהורות שנעלמות מהחיים למען המדינה. זה די מדהים איך מלמדים אותנו שהחיים שלנו כבר לא חשובים, חיילים, אזרחים, מבוגרים, ילדים - הם זניחים.
נותנים להם למות ושקט, רק המשפחות נקרעות. אפשר לקטוף ולהקריב, בלי שום שינוי. העולם לא ייפול. לא ייעצר. גם כשמוות דופק במהירות של מטוס סילון בדלתות שלנו, בלי קצה של פתרון באופק. אותה רטוריקה, אותה התנהלות, מה שהיה הוא שיהיה.
וכעת טבח נוסף. הפעם של ילדים. ושוב הקריאות הרגילות וכבר כולנו יודעים שגרגיר לא יזוז. המסקנה: כל אחד מאיתנו ומשפחתו יכולים להישחט בהבזק. בשקט.
ומילה אחת על העולם הפראי: אחרי שנים של שליטה בנמר, מגיע שלב שבו נדמה למאלף שהוא עדיין הבוס, אבל זו רק אשליה. כי בנקודה מסוימת, כשמסתכלים טוב, רואים שכבר מזמן, אבל מזמן, אף אחד לא רוכב על הנמר. הוא עושה מה שבא לו. ובסוף הוא גם כנראה יטרוף את המאלף.