חברה במצור, שמונהגת בידי כוח צבאי, נוהגת להסתופף לצד הנהגתה אם הותקפה. לעולם לא ינהגו כך כל בניה, אבל תמיד יהיו מספיק שיעשו כן. אלה, במיוחד הצעירים, יחושו כי אין להם מה להפסיד, הרי ממילא חייהם דלי ערך. אחוזים רגשי נקם (ואולי גם בחיפוש אחר פרנסה), הם יתנדבו למנגנון הלחימה.

כך קורה בימים אלה לפלשתינים בצפון הגדה, וכך עלול לקרות בעתיד הקרוב גם ברצועת עזה. על אחת כמה וכמה, אם מישהו מבחוץ יעודד אותם בכסף, בנשק ובמורל גבוה. רבים מן החמושים כיום בג'נין לא נמנו עם שורות הפלגים עד לפני שנתיים. הם הצטרפו אליהם בשל המצוקה החברתית ורגשות הנקם על מה שצה"ל ומשמר הגבול עשו בשכונת מגוריהם. כך גם בטולכרם, בשכם ובערים אחרות שכבר מתכוננות למאבק. חלק מאלה שאינם מגויסים כעת, תלמידי תיכון או אוניברסיטה, יצטרפו לשורותיהם בקרוב, אם הלחימה תימשך בצורתה.

אביגדור ליברמן מודאג: "אין לנו תכניות מגירה, מטולה היום נראית כמו מחנה ג'באליה"

גם ברצועת עזה הנצו סימנים לתהליך דומה. צה"ל השמיד לפחות מחצית מלוחמי הפלגים החמושים, אבל הם, למרבה הפלא, כבר החלו לגייס אחרים. מבין 40 אלף הרוגיהם, רבים הם אזרחים ומשפחות שלא היו מעורבים בלחימה. לפי הערכות זהירות, מניינם נוגע כדי מחצית מן ההרוגים. בצה"ל סבורים כי שיעורם אף מגיע לשני שלישים. בתוכם קיימים רבבות אזרחים חפים מפשע, שונאי מלחמה ואולי גם שונאי חמאס, שמצאו את עצמם במלחמה שאינה שלהם. רבים מהם איבדו הורה, אח או בן. יש להם חשבון דמים עם חמאס, אבל גם עם ישראל. זו אוכלוסייה רחבה מאוד, שיהיה קל לגייס את בניה אם בעזה תישאר, או תקום, חלופה צבאית לזרוע הצבאית של חמאס. ומדוע שלא תקום. כל רשעי האזור – מאיראן, דרך דאעש, אלקאעידה ועד שרידי חמאס והג'יהאד האסלאמי – ישמחו להקים פלגים חדשים שיקיזו את דמנו.

אותה תופעה מתקיימת בשתי כנפות הארץ: אחת בעיצומה, השנייה עוד בדגירה. מי שיגיד לנו, כי הפתרון הטוב ביותר הוא להילחם בלבד ולהוסיף עוד כוח, מוכר אשליות, ודבריו מגיעים לכדי שפיכת דמים. הלחימה לבדה, ככל שהיא מתחזקת, מקימה אויבים חדשים מתוכם. הפיתרון, בשני המקרים, הוא אותו פיתרון. יש לפעול ליציבות אזרחית בשני חבלי הארץ. לפחות כמו זאת ששררה עד לפני שלוש וארבע שנים. אין לראות בכל אזרח פלסטיני אויב, כי לא כולם כאלה. ויש ליצור מציאות, שבה יהיה להם מה להפסיד.

כדי להשיב את היציבות, ישראל צריכה לנהוג כמבוגר האחראי. עליה לצאת מעמדתה הפסיבית ולתפוס תפקיד של הובלה. לגייס ידידים – לא מתוך פחד, אלא בשותפות. המצרים, הרשות הפלסטינית, הירדנים, מעצמות מערביות. יש להילחם בחמושים, אבל לכבד את האזרחים, במיוחד אם הם שוחרי שלום. ודי להשפילם באופן יחידי או קיבוצי בכל מקום ואתר.  

הטור המלא יפורסם מחר במעריב