מדי פעם במהלך המלחמה, הישראלים מצליחים להרים קצת את הראש. כך היה גם השבוע, עם שני חיסולים מוצלחים (על פי פרסומים זרים).
כלי התקשורת הסתערו על הסחורה, מה ששוב יצר כמה ענני אבק שהשכיחו לרגע את מה שרוחש מתחת. אבל מה שרוחש מתחת הוא מציאות קשה, ושום מסגור מניפולטיבי לא ישנה אותה.
בשעה שבה אסמאעיל הנייה חוסל במבצע ששמט את הלסת לכל העולם, הושלך בקבוק תבערה לעבר ביתו של דודי ורטהיים, בעלי ערוץ 12. יום לפני שכוחות הביטחון, על פי דיווחים, חיסלו את בכיר חיזבאללה במבצע מזהיר בדאחייה, פלשו חברי קואליציה עם מפגינים זועמים לבסיס צבאי בבית ליד. מכיוון שהמשטרה לא תפקדה, היה צריך לשים את תוכניות המלחמה בצד לרגע ולהזניק לשם גדודי חיילים.
על אדמת איראן: כך פעלו סוכני המוסד לחיסול הנייה | פרטים חדשים
"מסע הסתה מופרע": סגל מצביע על האשם בתקיפת ביתו של ורטהיים
האירועים האלו לא מנטרלים זה את זה. כשמתבצע חיסול מדויק ומוצלח, זה לא אומר שהכל בסדר ואנחנו בדרך הנכונה. להפך, האירועים קשורים. האסונות והקשיים שאנחנו חווים קשורים להתנהלות של מרבית הממשלה. רבים מהם מאמינים באלוהים ובמסורת, ואנחנו באמצע תקופת בין המצרים שלפני ט' באב, אבל איפה חשבון הנפש? חלק ביקרו את הפרעות בבית ליד, אבל כולם ניסו להסיט את האשמה בכאוס לעבר ההפגנות בקפלן. אגב, אין ספק שההפגנות בקפלן תורמות את חלקן לכאוס הכללי במדינה. אבל האם ההפגנות קרו בלי ששום מהלך ממשלתי הבעיר אותן?
המדינה שבורה. רבבות משפחות נודדות כפליטות, אלפי משפחות אבלות, המילואימניקים פצועים ושחוקים, מאות יוצאים מדעתם לגבי גורל יקיריהם. בגלי ישראל ובערוץ 14 יש צחוקים, אבל במציאות אנחנו חווים הפניית עורף מהידידים וזלזול מהאויבים. כשחברי קואליציה מתפרעים על הפצ"רית והיועמ"שית, זה משדר שישראל מתקשה לנהל את הדין בעצמה, ורק מגביר את הסיכוי לצווי מעצר לראש הממשלה. הממשל האמריקאי אומנם אמר שיגן על ישראל אם תותקף, אבל הוא גם מעכב נשק ונוקט סנקציות אישיות נגד ישראלים לראשונה בהיסטוריה, ובשורה התחתונה – לא באמת מאפשר לישראל להגיב כפי שהייתה רוצה להגיב בלבנון.
זה לא מקרי שחיזבאללה ואיראן מרשות לעצמן להתנהל כפי שהן מתנהלות כבר עשרה חודשים. עלי חמנאי וחסן נסראללה מבינים שכדי להגיב כמו שהיינו רוצים, אנחנו צריכים קואליציה בינלאומית חזקה. אבל כל עוד הקיצונים משתוללים בקואליציה הישראלית, אין סיכוי לחזק את הקואליציה הבינלאומית. זוהי תמצית הסיפור.
לחזור לחיים נורמליים
ישראל תמיד שאפה לעוצמה צבאית ולכושר הרתעה, כשכושר הרתעה אינו בנוי רק מעוצמה צבאית. חיסולים מוצלחים הם טקטיים, אבל מהי האסטרטגיה? איך מסדרים את השכונה כדי שנוכל לנהל בה חיים נורמליים? הרי בסוף, זוהי מטרת־העל. מיד אחרי 7 באוקטובר, הלקחים היו ברורים לכולנו. אסור לנו לשכוח אותם, ואסור לנו לאפשר לתועמלני השנאה למנוע מאיתנו להגיע למסקנות הנכונות כמדינה.
הלקח הראשון הוא הצורך באחדות, ולא כמס שפתיים. זה צורך קיומי אמיתי. הלקח השני הוא שלא עושים שינויים מרחיקי לכת במבנה השלטוני במעמד צד אחד, אלא רק בהסכמה רחבה. אחרת – יש הפגנות סוערות, וזה משפיע גם על הצבא. הלקח השלישי הוא שכשיש גורמים קיצוניים וקולניים בממשלה, זה מערער את היציבות, מקרין על ישראל כולה ומוריד תמיכה בינלאומית. הלקח הרביעי הוא שלא משנה כמה אנחנו צודקים – אם לא נצליח להעביר את צדקת הדרך הזאת לעולם החופשי, יהיה לנו פחות נשק ופחות כוח, ולכן ההרתעה שלנו תיפגע.
די היה לראות ציוצים נמהרים של שרים אחרי חיסול הנייה, שקשקשו והתרברבו בניגוד למדיניות, כדי להבין שחשבון הנפש לא נעשה בממשלה. אבל הבעיה הקשה מתבהרת כשאנחנו מביטים באופוזיציה. מה לעזאזל קורה שם? האם שם לפחות עשו חשבון נפש, או הבינו מה קרה ב־7 באוקטובר? ואם כן – איפה התובנות האישיות?
אופוזיציה אחראית בעת הזאת לא אמורה להתקוטט בינה לבין עצמה ולהתבוסס בפורמט של מפלגות שפועלות בנפרד זו כנגד זו. האופוזיציה כולה אמורה להיות פרגמטית סוף כל סוף, ולהבין את גודל השעה. חבריה צריכים להסכים על הגורם שיש לו מרב הסיכוי להוות אלטרנטיבה שלטונית, להתאחד מאחוריו ולהתחיל לבנות אותו יחד. מה הם עושים כדי לשנות את דרכם חוץ מאשר לדקלם ש"צריך בחירות"?
מלחמה קיומית
בימים אלה הוציא העיתונאי ארי שביט ספרון חדש, שמהווה ניתוח קר של המצב לאחר שיחות רבות עם גורמי ביטחון בעלי גישות שונות. הספרון הזה חשוב ומומלץ לקרוא אותו (גילוי נאות: שביט הוא קולגה וחבר). הוא מהווה תיאור פרגמטי של פעולות שלישראל אין ברירה אלא לעשות.
הסחרור שנקלענו אליו לא ייפתר מעצמו, משום שהדינמיקה הנוכחית הביאה אותנו אליו והיא שמחמירה אותו. תועמלנות ה"שמאל־ימין" אינה באמת רלוונטית לפתרון כלשהו. היא הבעיה. זהו כלי פוליטי שיצא משליטה, והוא מיטיב רק עם דמויות קיצוניות ומסוכנות שרוצות לטלטל את הספינה, בעוד ישראל מאבדת את נכסיה בכל העולמות.
הלכידות הפנימית דרושה לנו כדי להתקיים. היא דורשת ממשלת אחדות אמיתית שתחזיר הסכמות בסיסיות ורחבות. היא לא תבוא מימין מתלהם של מופרעים שלא עשו צבא, וגם לא מישראלים אנטי־ישראלים דוגמת שוברים שתיקה. היא תבוא מימין אינטליגנטי ואחראי, ממרכז־שמאל שפוי ואוהב ישראל, ומשיתוף פעולה ביניהם. שני המחנות האלו מהווים את הרוב, אבל היום אנחנו בקושי שומעים אותם.
התובנה החשובה ביותר בספרון היא שישראל לא יכולה להתקיים בלי אסטרטגיה לאומית שמרבית העם ייתן בה אמון, ומתוך כך גם ייקח בה חלק. כרגע אנחנו פועלים ממקום שלא מאפשר לנו למצות את יכולותינו אלא להפך – אנחנו מכרסמים את עצמנו. הדינמיקה הזאת מחלישה אותנו והיא גם זו שמדרבנת את אויבינו לפעול. חובה עלינו קודם כל להכיר בבעיה. לאחר מכן חובה עלינו לעצור ולהיכנס לתהליך הכנה של התעצמות לקראת הבאות. הרי כבר ברור לכולנו שאנחנו בתחילתו של עידן חדש. זה ידרוש חתירה להסכמים בינלאומיים, הידוק הקשר עם העולם החופשי, חיזוק הצבא ביכולת התקפית משופרת ולא רק הגנתית, ואז להתחיל לנקוט יוזמות מונעות. ללא הפעולות האלו, פשוט לא יהיה לנו הכוח הדרוש ליוזמות הצבאיות.
ישראל נלחמת על חייה כפי שאף דמוקרטיה מעולם לא נלחמה, וכשתוביל אותנו הנהגה מלכדת ואחראית, נצליח יותר להעביר את המסר הזה למערב. כדי שזה יקרה, בימין חייבים להבין שלמלחמה גדולה צריך להתכונן. לא יעזור לנו להתלהם ולהגיד "תחזיקו אותי". במרכז יצטרכו להסביר לשמאל שמוטב להם לנטוש את פנטזיות השלום ואת תיאוריות התהליכים, לראות את המציאות סביבנו ולהיות מציאותיים.
כדי לנצח צריך גם את גולני, גם את מכון ויצמן, גם את ההייטק וגם את המסורת והאמונה. צריך אחדות אמיתית, סינרגטית, ללא הטרלול של איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' ועמיחי אליהו – ובעיקר צריך מנהיג שמבין את זה. מישהו שיהיה מוכן לשלם מחיר ולהשקיע הרבה אנרגיה כדי שזה יקרה, וילכד סביבו את מיטב המקצוענים של ישראל.