לפני קצת יותר משנה, ב־24 ביולי, סירב מר דיבורים בנימין נתניהו לפגוש את הרמטכ"ל, מפני שידע שרא"ל הרצי הלוי התכוון להתריע בפניו על הסכנות הביטחוניות הכבדות שגורמת ההתעקשות על עילת הסבירות והמהפכה המשטרית. חודשיים ומחצה לאחר מכן הגיע 7 באוקטובר. בדיוק שנה אחר כך, ביום רביעי שעבר, נשא נתניהו, לדברי אוהדיו, את "נאום חייו" - בלון הליום מפואר, שבתוכו אוויר מנופח וחסר תוחלת.
יש להודות. הנאום בקונגרס נעשה להפליא על ידי הטוב שבנואמים, כולל אתוס, פאתוס ולוגוס – שיטות השכנוע המוכרות מנואמי יוון העתיקה. שפת הגוף התכתבה מצוין עם הטקסט המהודק וכך גם הטונציה, לצד האנגלית המשובחת. אלוף ההסברה. יש לנתניהו היכולת לשכנע מי כאן הטובים ומי המרצחים השפלים, למי צבא ערכי ומי טרוריסטים ואנסים מתועבים.
הפער בין התחושה למשמע הדברים החשובים והצודקים, לעומת ההתפכחות מהאילוזיה לאחר סיום הנאום – כאשר נזכרנו שהדובר הוא בעצם האחראי המרכזי למצב שעליו התלונן – דומה למה שמספרים אומנים המופיעים בפני אלפים והם בהיי ועם אדרנלין מטורף. כשיורד המסך, הם לבד בחדר ההלבשה בתחושת ריקנות מפחידה.
האם נתניהו באמת לא יודע שכל האסון שקרה למדינה, קרה במשמרת שלו ובאחריותו האישית? האם הוא רק מספר הסיפורים של המלך, או המלך בעצמו? נאום פאתוס, ניהול דה־לה שמאטע.
אני תוהה אם נתניהו שייט במטוס מיליארד השקלים למרחק 10,000 ק"מ מקיסריה רק כדי לשמר את האינטרס של מדינת ישראל, או בעיקר כדי לשפר את מצבו הפוליטי ואת מצבו בסקרים ולעשות וויקאנד משפחתי. זאת בזמן ש־115 חטופים עדיין נמקים בעזה, ועשרות אלפי משפחות מפונות מבתיהן כבר חודשים ארוכים. מאז חזרתו לשלטון ב־2009 הוא נרדם בשמירת ביטחון המדינה ודרדר את כלכלתה – אך לזכותו ייאמר שהוא חד כתער בשימור כיסאו.
במשמרת שלו, איראן ושלוחותיה התחזקו והתחמשו, וישראל התאהבה בקניית שקט ואיבדה את ההרתעה. האסון שקרה במג'דל שמס לאחינו הדרוזים הוא עדות מטלטלת לכישלונו. כן ביבי, אתה ממש צ'רצ'יל. אבל הפוך.
נתניהו וכושר השכנוע הפנומנלי שלו שכנעו רבים שהוא הקורבן. לא החטופים, לא המשפחות שאיבדו את יקיריהן, לא 1,500 נרצחי 7 באוקטובר וכל מאות ההרוגים והפצועים מאז, לא עשרות אלפי המפונים.
במקביל, שליחיו – בעיקר בגלל משפטו – ממשיכים לפרק את הדמוקרטיה ואת מוסדות המדינה. הם מנסים להשתלט על בתי המשפט, המשטרה, התקשורת, המועצה להשכלה גבוהה, נציבות השופטים, הפקידות הממשלתית, השידור הציבורי, היועמ"שית, הרשויות המקומיות, מינוי הרבנים, הטלפונים הכשרים ועוד.
שר ההסברה הבא
נולדתי למשפחה ליכודית. בעבר התראיינתי וכתבתי בשבח נתניהו, עד שהתפכחתי. מאז 7 באוקטובר עשרות אלפים נוספים כבר התפכחו, והם ישנו את הצבעתם. המנהיג היחיד שמתאים כיום לדעתי לנהל את ענייניה הסבוכים של המדינה הוא אביגדור ליברמן.
יש לי עצה לליברמן, שהוא כנראה לא יאהב, אך אולי ישקול בחיוב. מאחר שרבים מתחילים להאמין כמוני שסיכוייו גבוהים להיות ראש הממשלה הבא אחרי הבחירות הקרובות, אני מציע לו להצהיר שיציע לבנימין נתניהו לכהן כשר הסברה בממשלתו. מנותק מאחריות, שישייט ביבי בעולם, מצדי בכנף ציון או בקונקורד חדש, ויישא בכל מדינה ובכל עיר נאומים שיחדירו את התובנה מי כאן הרעים ומי הטובים, מי מסכן חיי אזרחים ומי מגן עליהם – הפוך ממה שהעולם שוכנע.
הנזק התדמיתי לישראל בחודשים האחרונים באשמת נתניהו נגרם בעיקר בגלל הרכב הממשלה שהקים ופועלו הפסול, שנועד לשמור על כיסאו ולסייע לו לשרוד פוליטית. זו הסיבה המרכזית לתיעוב שרוחשים כלפינו בעולם. לפחות בהסברה הוא יעשה עבודה מצוינת.
נקודה ליברמנית נוספת: הרבה אומרים שהיו מצביעים עבורו אם לא היה שונא חרדים. אני כותב כאן באחריות של מאה אחוז שליברמן ממש לא שונא חרדים. כל ביקורתו היא נגד ההנהגה החזירית שלהם.
קחו דוגמה מארה"ב
המפלגה הדמוקרטית של ארה"ב הוכיחה שכשמה כן היא. לא באחריות המנהיג שלה נרצחו כ־1,200 בני אדם ביום אחד, לא באחריותו נחטפו כ־250 אנשים מיטותיהם וממסיבה, נעקרו עשרות אלפים מבתיהם, נטבחו 12 ילדים במג'דל שמס ועשרות נפצעו. לא הוא סיכן את הדמוקרטיה האמריקאית בגלל אינטרס אישי. כל חטאו היה עימות אחד כושל. האיש צלול, חכם ואחראי, גם אם שוכח פה ושם כמה מילים. בשר ודם. שמעתי שגם שרה נתניהו התבלבלה בשמות של שתי חטופות. זה קורה. כמעט מיד לאחר העימות בכירי המפלגה הדמוקרטית הזדרזו להשמיע את קולם וגרמו לאיש החזק בעולם לומר בעצמו – עד כאן. לא כי הוא חושב שעליו ללכת, אלא מתוך אחריות למדינתו.
לעומתם, בליכוד – שמתגאה בפריימריז שהפכו לכיעור הגדול ביותר של הדמוקרטיה הישראלית – אף אחד לא פוצה פה מול האחראי הראשי למחדל הגדול, שהיה חייב להניח את המפתחות למחרת האסון. אצלו זה רק התניע את המוטיבציה לתפעול על סטרואידים של שופרות הרעל כדי לנסות להפוך אותו לקורבן ולהאשים את כולם, מלבדו.
יוצא הדופן היחיד שעומד מולו באומץ לב ציבורי ומתוך אחריות לאומית וביטחונית הוא שר הביטחון יואב גלנט, ולכן בעיני השופרות ומנהיגם - הוא שורש כל רע וחייבים להחליפו, לפני שיהרוס להם את חוק הגיוס ואת קדושת שמירת שלטון נתניהו.
איפה אתם, חברי הליכוד היקרים? למה אתם לא נכנסים אליו ואומרים לו "נגמר הסרט, ח־ביבי" - ושולחים אותו הביתה? אני מנחש שקשה מאוד לעמוד מולו כשהוא מפמפם בכעס את מילות ההתקרבנות. בהסברה ובשכנוע כבר אמרנו שאין שני לו. אך איפה האישיות שלכם? והאכפתיות מהמדינה? תפסיקו לקנות את הבכיינות הזאת ותעשו מעשה, כי המדינה בוערת והולכת לאבדון כל עוד הוא ראש הממשלה. בידכם הכוח לשלוח אותו הביתה ולקבוע תאריך לבחירות. ליכודניקים יקרים, תחזרו להיות המפלגה הדמוקרטית שרק המדינה חשובה לה. קחו דוגמה מארה"ב.
גדעון, אל תתפתה
כתבתי לא אחת שלח"כ גדעון סער אין בייס פוליטי ושלראשות ממשלה הוא לא מתאים. באותה נשימה, נראה שמדובר באיש טוב, שבאמת חשובה לו טובת המדינה. לאחרונה יש דיבורים על חלומו של נתניהו, שלפיו סער יחליף את גלנט ובכך ינטרל את מוקש חוק הגיוס המסכן את שרידותו. מה חשובים צורכי הצבא וערך השוויון בנטל מול ערך שמירת כיסא המלך? אני יודע שזה מפתה להיות שר הביטחון, בפרט כשאתה כמעט נמק פוליטית וכל יועץ תקשורת מתחיל יידע לכתוב לך נאום כדי לשכנע ש"כאשר קוראים לך לדגל בזמן מלחמה, אסור לציוני אמיתי לסרב". זה לא המקרה. הרי לפני דקה סער היה שם, מחובק עם בני גנץ, כשביבי שוב עבד עליו.
אם סער יתגייס להציל את נתניהו וייצב בכך את הממשלה הזאת במקום להפיל אותה, הוא יישא על גבו אות קלון לעולמים על כך שבמקום להילחם נגד ראש הממשלה המסוכנת ביותר לישראל, הוא נרתם להציל את ראשה ואותה, גם כדי להציל את עצמו.
הציבור זוכר מה דעתו האמיתית של סער על נתניהו. אם יצטרף אליו, הוא יירשם לצדו בדפי ההיסטוריה באותה המשבצת של דאגה להישרדות אישית על חשבון עתידה הביטחוני, הקיומי והכלכלי של המדינה – שנמצאת ברגע הקשה ביותר מאז הקמתה.