1.שיא מחריד
כשהטור הזה נכתב, נעשות בישראל הכנות אחרונות למלחמה אזורית רב־זירתית. שני הסיכולים בטהרן ובביירות מאיימים לפתוח את שערי הגיהינום. לא רק עלינו, על הסביבה כולה. נחזור לזה בהמשך.
נסראללה מכריז על שלב חדש במלחמה: "הישראלים - אתם הולכים לבכות הרבה"
למרות הכל, אני חושב שהטור הזה צריך להיפתח במה שראינו השבוע בשני בסיסי צה"ל בשדה תימן ובבית ליד. סיכולים ממוקדים היו ויהיו. גם מלחמות. החיזיון של מאות פשיסטים שטופי מוח, חלקם רעולי פנים, חלקם חמושים בנשקים ארוכים, חלקם על מדים, מסתערים על בסיס צבאי, לא נראה כאן מעולם.
התמונה של שורת "מפגינים" כאלה, חלקם בחולצות של "כוח 100" או מדים, מזוינים ומגדפים, ניצבת מול שורת שוטרי יס"מ שמגנים בגופם על בסיס צבאי, היא תמונת חורבן. ועוד לא דיברנו על זה שהמשטרה הגיעה באיחור, בכוחות ירודים ועשתה את המינימום כדי למנוע את האסון. האם זו רוח המפקד? האם כבר אפשר לשנות רשמית את שמו של הארגון הזה מ"משטרת ישראל" למיליציית איתמר בן גביר?
האירוע הזה לא החל עכשיו. זרעיו נשתלו בשתי פרשיות שונות: הראשונה היא פרשת אלאור אזריה, שפרצה לחיינו במרץ 2016. השנייה היא משפט בנימין נתניהו, שנפתח בירושלים במאי 2020. בשני המקרים הללו, תקפה המדינה את עצמה. המחלה האוטו־אימונית שמכרסמת אותנו היום, החלה אז.
בפרשת אזריה, התבקש נתניהו על־ידי כל צמרת צה"ל ושר הביטחון לפרסם הודעת גיבוי לצבא, לאחר שבהמלצת כל דרגי השטח הוחלט לעצור ולחקור חייל שירה למוות מטווח קצר מבלי שנשקפה לו סכנה כלשהי במחבל גוסס. נתניהו פרסם. כעבור יומיים, לאחר שספג "שטיפה" ביתית, התהפך. הרים טלפון לאביו של החייל והתייצב נגד צה"ל. נגד הצבא של ממשלתו.
למשפטו, גרר נתניהו חצי ממשלה ורבע כנסת. כשהנציגים הכי בכירים של הרשות המבצעת מתייצבים ומתריסים בפומבי באולמה המקודש של הרשות השופטת, הסכר נפרץ. קצת אחר־כך, כשהעזו להקים כאן ממשלה בלי נתניהו, פשטו חסידיו על מה שנותר מכור ההיתוך, כולל צה"ל. לאחר נפילתו של בראל חדריה שמואלי על הגדר בעזה, הופיעה משלחת של ביביסטים ללוויה וניסתה לחרחר שם ריב בין הקצינים ללוחמים. הפיצו פייק שלפיו היה שינוי בהוראות הפתיחה באש. כאילו הקצינים מפקירים את הלוחמים למוות. בשלב מסוים נשמעה שם אורלי לב, הקולנית שבחבורה הביביסטית, מורה למפגינים בלוויה "עכשיו תצעקו בנט בוגד". מה שקרה אחר כך, והגיע לשיא המחריד השבוע בבית ליד, היה רק שאלה של זמן.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
צה"ל הוא צבא העם. הוא הדבר הכי חשוב שיש לנו. הוא המפתח לקיומנו. הוא הבסיס שעליו אנו עומדים והמסגרת שעליה אנו נשענים. צה"ל הוא כור ההיתוך שלנו. כל העדות, כל השבטים, כל החמולות, כל הצבעים, אפילו כל הדתות. צה"ל זה הנרטיב שלנו. האמת הפנימית וכיפת הברזל החיצונית שלנו. מי שמרים יד על צה"ל, מרים יד על המפעל הציוני, על עם ישראל, על מדינת ישראל. צה"ל הוא הקונצנזוס שאין למעלה ממנו. גם כשהוא כושל, כמו ב־7 באוקטובר, גם כשהוא מזייף או מפשל, גם כשהוא טועה. מי שמרים את ידו על צה"ל, מי שמנסה לשסות לוחמים בקצינים, מי שמנסה לסכסך בין חוגרים למפקדים, יכול להיות אחד משניים: אויב חיצוני, או דיקטטור.
אנחנו באופציה ב'. דיקטטור. כשהחלו המהומות בשדה תימן, הוא פרסם הודעה בת שורה אחת שמגנה פריצה לבסיסי צה"ל. קצר, מינימלי, קורקטי. כשהפורעים הגיעו לבית ליד, פרצו לבסיס והסתערו על תאי המעצר במטרה לשחרר את העצורים, דמם חשבון הטוויטר של נתניהו. אף מילה. כל הלילה. עד למחרת בבוקר. בישיבת הממשלה הוא שוב חזר על הגינוי הקצרצר והוסיף מיד, "אבל גם אסור לחסום את קפלן".
זו דרגה חדשה לגמרי של עליבות. כאילו יש קשר בין הפגנות ומחאה אזרחית, מאבני היסוד של כל דמוקרטיה, לבין פלישה אלימה של פורעים לבסיס צבאי. העובדה שמאות פורעים, חלקם חמושים, פרצו לשני בסיסים של צה"ל באלימות ובאיומים וראש הממשלה החריש, לא תימחה מפרצופו של בנימין נתניהו לעולם. בדיוק כמו אחריותו ל־7 באוקטובר.
2. כשהיינו מאוחדים
באותו זמן ממש, היה מישהו שעשה משהו. רב־אלוף הרצי הלוי, הרמטכ"ל. הוא היה באמצע דיון חשוב בקריה. הראו לו את הסרטונים מבית ליד. הוא לא חשב, לא התייעץ ולא התעכב. ירד למכוניתו ונסע לשם. בדרך, הקפיץ (מאיו"ש, לא מעזה) שני גדודים שיסייעו ללוחמים להגן על בסיסם. דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי, מיהר לטוס בעקבותיו. זה היה אקט טהור של מנהיגות. של מפקד שחש להגן על חייליו.
כדי "להכשיר" את השרץ, הם שם במכונת הרעל הפיצו פייק. כמו במלחמה אמיתית, הפייק הוא הריכוך הארטילרי שלפני ההסתערות. הנה דוגמה: בצלאל סמוטריץ', שר האוצר, הבליח למחרת ליל הפרעות בראיון רדיו ואמר את זה: "מצ"ח, המשטרה הצבאית החוקרת, בהנחיית הפרקליטות הצבאית, מונחים להתקשר טלפונית למחבלי נוח'בה, רוצחים, אנסים מתועבים, אלה ששוחררו משדה תימן וחזרו לעזה, כדי לגבות מהם באופן יזום עדויות ולשאול אותם האם אתם רוצים להתלונן על דברים שעברתם בתקופת המאסר".
פייק. לא, מר סמוטריץ'. טינפת והכפשת. מה הפלא שאנשים מסתערים על אולם בית הדין הצבאי עם רצח בעיניים? הרי מדבריו של שר האוצר יושבים שם שוטרי מצ"ח ופרקליטים צבאיים שהם בעצם משת"פים של הנוח'בה, לא? ובכן, לא.
האמת רחוקה מאוד ממה שתיאר "שר האוצר". לשדה תימן מובאים מחבלים, וגם כאלה שנחשדו בפעילות או מעורבות בטרור. חלק מהם נוקו מחשד ונשלחו בחזרה לעזה. מה שקרה בחודשים האחרונים זה שחלק מהמשוחררים התלוננו בארגונים בינלאומיים על היחס אליהם. כלי תקשורת מרכזיים (CNN וה"ניו יורק טיימס", למשל) פרסמו תחקירים על הנעשה בשדה תימן.
האתר הזה מרכז אליו היום תשומת לב עולמית עצומה. זה קורה כשאנחנו נלחמים על גורלנו המשפטי בשני טריבונלים נפרדים בהאג. התלונות והתחקירים מייצרים לחץ בינלאומי אדיר על ישראל לסגור את שדה תימן ולחקור את המתרחש בו. לאור זאת, הנחו את חוקרי מצ"ח להתקשר לאלה שתלונותיהם פורסמו ב"תחקיר הזוועות" המרכזי על שדה תימן, כדי שישראל תוכל להתייחס לטענות הללו. בפועל, בוצעה שיחת טלפון אחת כזו. על השיחה הזו, טינף שר האוצר, טינפה מכונת הרעל, את כל מצ"ח ואת כל הפרקליטות. מה גם, שהשיחה מוצדקת לגמרי. היא לא בוצעה למחבל, אלא למישהו שנוקה מחשד ושוחרר.
זאת, ועוד: סביר להניח שללא חקירה ישראלית בנושא הזה, בסופו של דבר תיפתח חקירה בינלאומית. פירוש הדבר הוא טריבונל נוסף בהאג. זה בדיוק מה שאנחנו צריכים, נכון? שורה תחתונה: בפרקליטות לא יושבים אנשים שמנסים לעזור לנוח'בה. בפרקליטות הצבאית יושבים אנשים שמנסים לסייע לחיילי צה"ל להימנע משיפוט שלא בפניהם בבתי דין בינלאומיים, תהליך שיכול לגרור אחריו צווי מעצר בינלאומיים, סנקציות וכו'. אבל סמוטריץ', ובעקבותיו רבים אחרים (אני ספגתי את זה מאריה אלדד בתוכנית הרדיו המשותפת שלנו), החליטו (בלי לבדוק) שיש בוגדים בינינו והם יושבים בפרקליטות הצבאית ובמצ"ח.
זהו תהליך הרסני. אנחנו מתחילים להידמות לאויבינו. סוד ההצלחה של מדינת ישראל כל השנים היה אחדותה הפנימית. הלכידות. העוצמה. אויבינו היו תמיד מופרדים למיליציות, לכנופיות, לשבטים וליריבויות. עכשיו זה מתחלף. הם מתאחדים סביבנו, אנחנו מתפרקים בתוכנו. בכוונת מכוון.
מי שהחל במסע דה־לגיטימציה נגד המשטרה, אחריה הפרקליטות, אחריה היועץ המשפטי לממשלה, אחריו מערכת בית המשפט, אחריה צה"ל, השב"כ, חיל האוויר וכל היתר, הוא זה שזרע את זרעי המגיפה הזו. הוא, ולא אחר.
3. תזמון וסיכון
אי אפשר היה שלא לשמוח כשהגיעה הידיעה על סיכולו בלב טהרן של אסמאעיל הנייה. אותו כנ"ל לילה קודם, כשמספר 2 במערכת הצבאית של חיזבאללה פואד שוכר חוסל בלב ביירות. אלא שמאז, לאט־לאט, עם התפזרות אבק הסיכול והתפוגגות האופוריה, נשאלות כמה שאלות טורדניות. ספוילר: אין לי תשובות. אבל חובה לשאול את השאלות.
ראשית, המחמאות. אין בעולם מדינה שעל פי פרסומים מסוגלת לעשות את זה. המודיעין שומט הלסתות, הביצוע המדויק כחוט השערה. דומה שאין בעולם מקום שאליו ישראל לא יכולה לחדור. אף אחד מאויביה, בשום מקום, לא יכול לישון בלילה בשקט. זו עובדה.
מה שקרה בימים האחרונים (יחד עם אישור חיסולו של מוחמד דף) מוכיח שלא הייתה בעיה לסכל את ראשי הטרור. הייתה בעיה של לתת את ההוראה. הביביסטים, בהנהגת בנו של המנהיג, מיהרו לצאת במחולות על הסיכולים הללו. הם שכחו שאפשר היה לעשות את זה הרבה קודם. הם שכחו שהשב"כ הניח את תוכנית העריפה בפני נתניהו שש פעמים, ונדחה. הם שכחו ששר הביטחון אביגדור ליברמן התפטר מתפקידו בדיוק בגלל זה. עכשיו באים? החוכמה הייתה לתת את ההוראה הזו לפני 7 באוקטובר, לא אחריו.
על חיסול שוכר המיוחס לישראל אין הרהור שני. מדובר בגורם משמעותי ביותר בשרשרת הפיקוד המבצעית של חיזבאללה, מי שאחראי למותם של 241 חיילי מארינס אמריקאים בפיגוע ההוא בביירות ועמד גם מאחורי הירי הנפשע למג'דל שמס.
הריגת הנייה מורכבת ומוזרה בהרבה. ראשית, ישראל לא לקחה עליה אחריות ולא מתבטאת בנושא. סיכולו של הנייה מיוחס לישראל על ידי אויביה והתקשורת הזרה. צריך להדגיש שאסמאעיל הנייה הוא בן מוות. לא רק הוא. אם זה היה תלוי בי, הקבינט היה צריך כבר מזמן להחליט בחשאי שכל 13 החלאות שעמדו שם בחדר המלון ב־7 באוקטובר והתפללו תפילת הודיה על מראות הטבח והרצח של ישראלים מולם במכשיר הטלוויזיה, חייבים למצוא את מותם, ובהקדם האפשרי. בדיוק כמו האחראים לרצח הספורטאים במינכן. הנייה בראשם.
השאלה הנשאלת היא שאלת העיתוי. את הנייה לא קשה להרוג. הוא משייט בעולם, גר במלונות פאר, טס במחלקות ראשונות. ישראל ידעה אתגרים גדולים בהרבה (מוחמד דף, למשל). העניין הוא שסיכולו של הנייה מתבצע ברגעים הכי קריטיים של המו"מ לעסקת חטופים שתארוז את המלחמה בעזה לקראת סיום.
על פי פרסומים זרים, ישראל חיסלה את מי שהיא נושאת ונותנת מולו. הנייה הוא־הוא מה שמוגדר "חמאס־חוץ" שניהל את המגעים איתנו דרך המתווכות. יחיא סנוואר מנותק קשר. הנייה ניהל את האירוע כשהוא מקבל מסנוואר מסרים מזדמנים בכל פעם שזה התאפשר. להרוג אותו עכשיו, בישורת האחרונה של המאמץ להחזיר הביתה עוד 115 ישראלים, לא מעיד על ניקיון כפיים.
צריך להגיד את זה בקול רם: אין אפילו גורם אחד במערכת הביטחון שלא משוכנע שבנימין נתניהו פשוט לא רוצה עסקה. לא מעוניין. עושה הכל כדי למנוע אותה. ככה פשוט. בתוך החדר, גורמי הביטחון הבכירים ביותר מיואשים. חלק מהם על סף פיצוץ.
"אוקיי", אמר מישהו למי שאמר, "אתה לא רוצה עסקה? אז תגיד. תגלה את כוונותיך. אל תשגע את כולם. אם אתה לא רוצה עסקה, בשביל מה אנחנו מטרטרים את כל העולם במו"מ אינסופי, עם מתווים ושאלות והערות ותיקונים וטיסות ופגישות וכל זה? ומה עם המשפחות? תגיד להן את האמת. הן ראויות לזה. אתה ראש הממשלה. תחליט משהו, תגיד אותו לציבור. אל תשחק משחק כפול, משולש או מרובע. אתה משחק עם אנשים ועם מערכות".
לחשוב על משפחות החטופים האומללות. לפני שלושה שבועות הן באו לכנסת, שמעו את השר אלי כהן אומר ש"תוך שבועיים־שלושה יש עסקה". אחר־כך פגשו את השר רון דרמר ושמעו ממנו ש"אחרי שנחזור מאמריקה תהיה התקדמות". המשפחות היו כמעט באופוריה. גדי איזנקוט, שפגש אותן גם כן, התלבט אם להגיד להן שלדעתו מערבבים אותן. מספרים להן סיפורים. משחקים עם הרגשות שלהן. בדיעבד, הוא צדק.
נתניהו עושה מה שהוא רוצה, ועושה את זה לבד. בני גנץ ואיזנקוט עזבו. אריה דרעי עזב. שחרר את העוזר שלו למודיעין, קצין בדרגת רס"ן, החזיר את הטלפון האדום. הוא לא רוצה חלק בקבינט בן גביר וסמוטריץ'. דרמר, כמו תמיד, הוא המע"מ על נתניהו. סביבת הייעוץ של ראש הממשלה מזכירה מאוד את הגליל העליון: שממה, פיצוצים ושריפות. הביטחון העצמי שלו, לעומת זאת, בשמיים.
מישהו שמלווה אותו זמן רב מספר על מצבו ב־7 באוקטובר. על מצבו ב־11 באוקטובר. על הביעותים, הסיוטים, הזיעה הקרה, הידיים הרועדות. על התחנונים לגנץ ולאיזנקוט שייכנסו, שייתנו כתף, פיקוח נפש. על יצחק בריק ועופר וינטר שהפחידו אותו קשות מתמרון. על גורמים חיצוניים שגויסו כדי לעודד את רוחו, כדי להסביר לו שאפשר לסמוך על צה"ל.
חלפו עשרה חודשים והופ, עכשיו הוא מרגיש מלך העולם. הוא צלח את הדיפרסיה והגיע לשלב המאניה. השלב הכי מסוכן. ניסו להסביר לו שזה הזמן להוון את הנכסים, לממש את ההישגים, להעביר את תשומת הלב צפונה, לסגור את הברית האסטרטגית הגדולה. ניסו להסביר לו שביטחון לאומי זה לא רק להרוג את סנוואר, זה גם לשמור על הכלכלה, על החברה, על החוסן הלאומי. אז הסבירו.
אף אחד לא מאתגר אותו. ראשי מערכת הביטחון חסרי ביטחון, מותשים, אובדי עצות. היחיד שעושה את זה הוא יואב גלנט, שממשיך לחיות על זמן שאול. תתפלאו, אבל גם בימים אלה, גם היום, גם עכשיו, התוכנית לפיטורי גלנט חיה, קיימת, בועטת ולוהטת. אולי אפילו בחסות המלחמה. או הפגרה. או גם וגם.
זאת, ועוד: החיסול של אסמאעיל הנייה בלב טהרן, המיוחס לישראל, עלול לפתוח כאן מלחמה אזורית. אם נתעלם לרגע מהנזק שגרם החיסול למו"מ לעסקת החטופים, הנייה לא שווה מלחמה אזורית. החלפתו אינה משימה קשה מדי לחמאס. הוא לא רמטכ"ל ולא מהנדס מטענים ולא יבואן טילים. הוא עסקן נהנתן ותו לא. על הנייה צריך לצאת למלחמה שתגרום כאן נזק נורא, בכל התחומים?
על פי גורמים בכירים ביותר, מה שמפוצץ את איראן זה הנייה. בלב טהרן. את חיסולו של שוכר בלב ביירות הם היו מכילים. ההשפלה שספגו בלב טהרן, היא הגדשת הסאה מבחינתם. לא צריך להיבהל מזה. פיק הברכיים מיותר. בסך הכל צריך לשאול אם זה העיתוי, זו הסיבה וזה צריך להיות הטריגר למלחמה הגדולה.
לסיכולים הממוקדים יש ערך. הם מעידים על יכולת מדהימה, חד־פעמית, יחידה מסוגה, של ישראל והם גם מייצרים בהלה בקרב מנהיגי אויביה. אל תטעו, רובם רוצים לחיות. אבל סיכולים ממוקדים לא משנים מצב אסטרטגי. הם גם לא מביאים ניצחון. מאיפה אני יודע? זה פשוט: מאז שהפרקטיקה הזו נוסדה (באינתיפאדה השנייה על־ידי גבי אשכנזי, בוגי יעלון ויובל דיסקין) סוכלו כאן עשרות. חלק מהם בכירי הבכירים. מאחמד יאסין ומוחמד דף, דרך אחמד ג'עברי וסלאח שחאדה.
נו, מה השתנה? כלום. במקום כל ארכי־מחבל, מגיע רב־מרצחים. אין מחסור בסחורה הזו. את המאזן האסטרטגי אנחנו אמורים לשנות במהלכים אסטרטגיים. הכרעת חמאס תבוא, בין היתר, בהחלפתו כריבון בעזה. מה עשינו כדי לקדם את זה? כלום. ריסונה של איראן יגיע באמצעות הקמת ברית עוצמתית שתשתרע מוושינגטון דרך קהיר, ירושלים, ריאד ואבו־דאבי. מה עשינו כדי לקדם את זה? כלום. ולא רק שלא עשינו כלום, נתניהו פשוט בלם את זה. הוא לא מעוניין. לא עכשיו. הוא מחכה לדונלד טראמפ.
4. המהמר הסדרתי
אתמול ציינו 300 יום למלחמה. במבט אחורה, יש ממה להיות מרוצים. אחרי המחדל הנורא והטבח המחריד, אספנו את עצמנו ויצאנו להילחם על הבית. השגנו שורה ארוכה של הישגים טקטיים שלא מתורגמים להישג אסטרטגי. בואו ננסה להיכנס לנעליים של עלי חמנאי, מנהיג איראן. התוכנית שלו הייתה להתיש את ישראל עד השמדתה ב־2040. נכון לעכשיו, הוא מקדים את לוח הזמנים. כשהוא מביט על המצב, למרות כל הסיכולים המפוארים והגופות הפזורות בינינו, הוא רואה שהמשימה שלו לא רק שלא נבלמה, היא הואצה.
התוכנית האיראנית לא הייתה פלישה לישראל, כיבושה והשמדתה. זה, נכון לעכשיו, לא באמת אפשרי. התוכנית הייתה הקפת ישראל בטבעת אש של פרוקסיז קטלניים ונחושים, התשתה בהדרגה, עד שחלק מהאוכלוסייה יעזוב, חלק אחר ידעך, הכלכלה תתחיל להתפרק, הלכידות הפנימית תתנתק וישראל פשוט תתפורר. את מכת המוות הם תכננו להנחית סביב 2040.
המשך המצב הקיים הוא ניצחון איראני. הם לא באמת מתעניינים בזה שחיזבאללה קבר כבר 400 לוחמים ואנחנו רק כ־40 (בחזית הצפונית). הם מתעניינים בזה שישראל פינתה חבלי ארץ, סופגת פגיעות יומיומיות, מנהלת מלחמה קשה עוד מעט שנה שלמה. הכלכלה שלה נאנקת, בקרוב תתחיל לספוג מכות קשות. דירוג האשראי ירד. החברה הישראלית מתפרקת. הירידה מהארץ מואצת.
הם מצליחים לגרום לישראל נזק אסטרטגי במונחי הביטחון הלאומי הרחבים. חמאס הקטן ממשיך להתיש את צה"ל. הביטחון העצמי של הישראלים נפגע. ישראל אינה בלתי מנוצחת. המונח "השמדת ישראל" הצליח לחלץ את עצמו מתחום המדע הבדיוני והוא מחפש עכשיו תחום חדש. מציאותי יותר.
את כל זה, נתניהו של פעם היה מבין. אוי, כמה אני מתגעגע אליו. הכל יחסי בחיים. לנתניהו המקורי. הפחדן. המרוסן. זה שזיהה הזדמנויות, לא סיכל אותן. זה שסלד מהרפתקאות, לא חיפש אותן. נתניהו הנוכחי איבד את החשיבה הרציונלית, איבד את חוש האחריות, איבד את חוש הסיכון. לאורך שנים, כשהיה צריך לחסל את ראשי הטרור, הוא פחד. עכשיו, אחרי שספגנו את המכה, הוא שש אלי חיסולים בלי לבדוק את ההשלכות. הוא הפך למהמר סדרתי שבכל פעם מעלה את סכום ההימור שבקופה. הוא מאמין שמתישהו הוא "יביא את המכה הגדולה". צריך להתפלל שהמכה הגדולה שהוא יביא, לא תונחת עלינו.
בפריפריה של נתניהו מתחילים לדבר במונחי ניצחון. זה לא מופרך לגמרי. במקור, נוסחו שש מטרות למלחמה. "פירוק היכולות השלטוניות והצבאיות של חמאס"? הושג בחלקו. הישגים טקטיים יפים שצריך לייחס לצה"ל, לפיקוד הדרום, למפקדי האוגדות, למח"טים, ללוחמים. "להבטיח שעזה לא תהיה עוד איום". הושג חלקית. כרגע ובשנים הקרובות, עזה לא מהווה איום. אם יהיה פרימטר יציב, זה מחזק את ההישג. אם מעבר פילדלפי ייאטם להברחות, כנ"ל. "להשיב את החטופים, להחזיר את תושבי הדרום והצפון לבתיהם". הושג חלקית. מאוד חלקית. 115 חטופים עדיין בעזה. תושבי הצפון עדיין מפונים. תושבי הדרום עוד לא ממש חזרו. היישובים לא שוקמו עדיין.
דרך המלך להשיג את יעדי המלחמה כמעט במלואם, היא עסקת חטופים. להרוג את הנייה או סנוואר אפשר, צריך וחובה, אבל זה בר־דיחוי בכמה חודשים. עסקת חטופים בדרום מרגיעה את הצפון, מכינה את הקרקע להסדר מדיני בהשראה אמריקאית־צרפתית. אם ההסדר הזה לא יושג? צה"ל ישקם בינתיים את יכולותיו, את הסד"כ שלו, את החימושים שלו, ונלך למלחמה האזורית הגדולה בעיתוי הנוח לנו.
מה קרה במציאות? המלחמה האזורית הגדולה לא חיכתה שנלך אליה, היא באה אלינו. זה קרה בגלל שהאירוע לא מנוהל, בגלל שאין תכלית אסטרטגית, בגלל שמנהל האירוע נגוע בניגוד עניינים ממאיר ומדלג על כל ההזדמנויות והמנופים שנקרים בדרכו. במצב הדברים הנוכחי, גם האמריקאים מגדרים בפדחתם ושואלים את עצמם מה נתניהו רוצה, מה נתניהו עושה, לאן הוא חותר. כרגע, הוא חותר לתוך מערבולת.
5. יש הישגים
את מנת העידוד השבועית אפשר היה למצוא השבוע בטקס חילופי מפקדי "עוצבת האש", הלוא היא אוגדה 98 האימתנית של צה"ל. תא"ל דן גולדפוס התחלף עם תא"ל גיא לוי. הגיעו לשם כל המח"טים, מג"דים וקצינים מכל זרועות צה"ל, רעיו לנשק של גולדפוס. בניגוד למה שהתרחש באותם ימים במקומות אחרים (כמו בסיס בית ליד ובסיס שדה תימן), האווירה הייתה טובה. אחוות לוחמים אמיתית, של פעם.
נאומו של גולדפוס היה מעורר השראה. בפתיחת דבריו הוא חיפש קצין מסוים מחיל האוויר. נקרא לו אל"ם ר'. "איפה אתה", שאל. אל"ם ר' הרים את ידו. גולדפוס סיפר איך אל"ם ר', מחיל האוויר, התקשר אליו כבר בשבע וחצי בבוקר בשבת ב־7 באוקטובר, ואמר לו: "תקשיב, יש לי הכל, מה שתרצה. הכל לטובתך. מסוקי תובלה, מסוקי קרב, כטב"מים, רק תגיד. אנחנו מחכים לך".
הסיפור של גולדפוס עונה לכל אלה ששאלו את עצמם איפה היה חיל האוויר ב־7 באוקטובר בבוקר. התשובה: חיל האוויר העמיד את עצמו לרשות הצבא. הבעיה הייתה שלא הייתה תמונת פיקוד ושליטה שתסייע למפקדי החיל להבין את גודל האסון. ולא הייתה כוננות שתאפשר ליותר מצמד מסוקים להגיע לחזית קרוב לשעה לאחר תחילת הפלישה (זמן הטיסה מבסיס רמת דוד), כי זה הצמד שהיה בכוננות.
אנשים שישבו שם, בטקס של גולדפוס, סיפרו לי על האווירה. אני מדבר על דרגי המח"טים (המדהימים), המג"דים, האוגדונרים, המפ"אים, וכל מה שביניהם. הם בזים ל"מקבלי ההחלטות". הם בטוחים בעצמם. הם ימלאו כל משימה, ובלבד שיקבלו את הפקודה. הם מספרים בגאווה שלקח לצה"ל חודש וחצי להגיע למרכז עזה בתחילת התמרון, ואילו השבוע לקח לצה"ל שעתיים וחצי לחזור למרכז ח'אן יונס. זוהי תמונת ניצחון. ועוד משהו: הם ראו את הסרטונים מבית ליד, ונחרדו. לא האמינו שזה קורה.