בינתיים יושבים ומחכים. שייפתחו שערי השמיים וייפלו מהם טילים. השאלה היא כמה ייפלו, כמה מהם יפגעו ואיפה. בינתיים מדפדפים בין אתרים, מרפרשים, מחכים לידיעה שתיתן מושג מה קורה, או יותר נכון מה יקרה ואיך יקרה.
לוחם ב'כוח 100' על החשד להתעללות בנוח'בות: ״החקירה מתרסקת להם בידיים״
בן דודה של החטופה כרמל גת: "יש לנו את כל הסיבות להאמין שהיא חיה"
בינתיים מנסים להבין את הפוטנציאל הבליסטי האיראני. 3,000 טילים בליסטיים נמצאים במאגר האיראני, מדווחים בכותרות. שמותיהם של הטילים מגוונים וקשים להגייה: חרמשהר 4, עימאד, שיהאב 3, פאווה, ח'ייבר שכן 4 וחאג' קאסם. יש גם כמות יפה של טילי שיוט ושלל כטב״מים - גם הם בעלי שמות אקזוטיים: אבאביל, הודהוד, מוהאג׳ר, סאעקה. כולם שמות שיכולים בקלות להיות השם של המסעדה הבאה של אייל שני.
להלן שיחה אפשרית בעולם כזה. אדם א׳: ״אכלתי אתמול ב׳אבאביל׳ של אייל שני, אני ממליץ על הלובסטר. ״אדם ב׳: ״אני קצת התאכזבתי מהמנות הראשונות ב׳הודהוד׳ של שני, אז אני לא יודע״. אדם א׳: ״שמע, גם אני הרגשתי קצת נפילה כשאכלתי ב׳סאעקה׳ של אייל שני, אבל ׳אבאביל׳ הייתה לחלוטין חוויה מתקנת בשבילי״. אדם ב׳: ״אבל המחירים ב׳אבאביל׳ הם לא נורמליים״. אדם א׳: ״אני יודע, אבל בכל זאת אני חושב ששווה לך להגיע ולהוציא קצת יותר על החוויה של ׳אבאביל׳. זו חוויה שלא תוכל להשיג ב׳מוהאג׳ר׳ וב׳הודהוד׳, אפילו לא ב׳סאעקה׳״.
אבל בינתיים לא אוכלים אצל אייל שני, אלא בעיקר אוכלים את הראש אחד לשני ואוכלים סרטים.
רוח התקופה דומה לזו של ״תקופת ההמתנה״ של מאי 1967, דקה וחצי לפני מלחמת ששת הימים, שעתידה לשנות את המזרח התיכון כולו ואת מצב הרוח הלאומי בישראל.
כמו היום, הפאניקה אז השתררה בכל רחבי הארץ, והחרדה ארבה מכל עבר. אנשים חפרו שוחות ועשרות משאיות פרקו עשרות אלפי שקיות לעשרות אלפי גופות פוטנציאליות בפארק הלאומי ברמת גן, שיועד להיות קבר אחים המוני. המוות וההרס ריחפו מעל.
כולם חיכו שמשהו יקרה. ברקע ארה״ב מאיימת שלא נעז לתקוף. אבא אבן מנסה לשנות את רוע הגזירה עם האנגלית המושלמת שלו (כמעט כמו זו של ביבי, יש שיגידו אפילו יותר) בפגישות אישיות ושיחות עם לינדון ג׳ונסון ורוברט מקנמרה, מזכיר ההגנה האמריקאי. הוא לא מצליח.
האמריקאים עומדים על שלהם. לוי אשכול מכנס את הנבחרת הצבאית - יצחק רבין, עזר ויצמן, שייקה גביש, טליק, מוטי הוד, בר־לב, עוזי נרקיס. הם מנסים לשכנע אותו לתקוף. הוא מהסס. תשובות בהמשך. כרגע לא עושים דבר. התסכול של הנבחרת שובר שיאים. שני רק לתסכול בקרב הציבור שמאבד את זה. חלקו הגדול של הציבור עוד זוכר את השואה וחושש שאחת נוספת בדרך.
לוי אשכול עולה לדבר בשידור חי לאומה הדרוכה. אשכול איננו בנימין נתניהו. הוא איננו פרפורמר. הוא פקיד בנשמתו. ראש ממשלה יעיל וממוקד אך לא בנוי לתפקידים ראשיים על הבמה. לא מבין את החשיבות של המייק־אפ ואת אומנות הפרומפטר. הוא מביט למצלמה מהוסס, מתחיל לדבר. הוא מגומגם ולא ברור. האומה נכנסת להתקף בהלה קולקטיבי.
לכולם זה ברור - צריך שריף חדש בעיר. מישהו שיוכל להטיל סדר ומשמעת ולהשרות ביטחון. האיש הזה יהיה מישהו שהיה מחוץ לצבא במשך עשור. תפקידו המשמעותי האחרון היה שר החקלאות שנים קודם לכן. הוא היה חצי עיוור וחצי קירח. יהיר. רודף שמלות. לא היו לו חברים. הוא נתפס כזאב בודד במדינה המבוססת על קולקטיביזם. לאיש הזה קראו משה דיין.
הוא הביא איתו הרבה מגרעות אבל גם את תכונותיו הייחודיות - חוצפה עקרונית ויצירתיות והחלטיות. שבוע אחר כך הוא מצפצף על האמריקאים ויוצא למתקפת פתע שמכה בתדהמה את המזרח התיכון כולו ומביאה את אחד הניצחונות המזהירים בתולדות שדה הקרב המודרני.
הרבה יתווכחו על תפקידו של דיין במערכה. אבל כולם, גם המבקרים הגדולים ביותר, יסכימו שאת רוח הקרב והלחימה והראייה האסטרטגית המדויקת והיכולת להתמקד בחשוב הוא הביא ובעיקר את האומץ הוא הביא. ומה שהוא הביא, איש אחר לא היה מסוגל להביא.
גם עכשיו נדמה שיש צורך בשריף שיעשה סדר. אבל אין אחד כזה במלאי.
בתחילת נאומו של נתניהו בלווייתו של שמעון פרס ב־2016 הוא אמר את הדברים הבאים: ״באחד ממפגשינו הרבים בבית הנשיא, בשעת לילה מאוחרת, שאלתי אותו: ‘תאמר לי, שמעון, ממרום שנותיך, את מי הערצת ממנהיגי ישראל?'".
"ולפני שהוא הספיק לענות לי, אמרתי לו: ‘הראשון ברור לי - הרי יצקת מים על ידיו של בן-גוריון'. ואכן שמעון בצעירותו ראה את בן-גוריון, מכונן עצמאותנו, מעמיס על שכמו את משא האחריות לבניינה ולגורלה של ישראל. באותה שיחה הוא דיבר גם על רבין, על בגין ועל אחרים, אני חייב להגיד, בהערכה אמיתית, לתרומה הייחודית של כל אחד מהם. הוא הפתיע אותי מעט כשציין אדם נוסף - את משה דיין. שמעון דיבר על אומץ לבו בקרב, על המקוריות שלו ועל תכונה נוספת: ‘למשה' - הוא אמר - ‘כלל לא היה אכפת מה יחשבו עליו, דיין התעלם לגמרי משיקולים של פוליטיקה. הוא היה מה שהוא רצה להיות'".
ביבי איננו כזה, למעשה הוא ההפך הגמור. שלא כמו חד-העין שהתעלם לגמרי משיקולים של פוליטיקה, אצל ביבי השיקולים הפוליטיים הם העיקר והשורש של הכל. שלמות הקואליציה ולא שלמות הארץ, אחדות הקואליציה ולא אחדות העם, שלטון בכל מחיר.
בתקופה זו אנו זקוקים לאחד, מספיק אחד, שיבין את רוח השעה ויתעלה מעל לשיקולים הפוליטיים. וזה לא ביבי, שהוכיח הרבה דברים ב־14 שנותיו כראש ממשלה. חלקם דברים מדהימים וייחודיים רק לו.
אבל אין ספק שהוא גם הוכיח שפעם אחר פעם הוא איננו מצליח להתעלות מעל גובה האינטרסים הפוליטיים המקומיים. עסקת חטופים, למשל - דורשת להתעלות מעל הפוליטי. הכרעת הקרב ונקיטת צעדים מרחיקי לכת - גם בשביל זה נדרש להתעלות מעל זה.
תגובה נכונה ואמיצה למתקפת הטילים האיראניים, שנכון לעכשיו אין לי מושג איך תיראה - גם כאן נדרשת התמקדות במטרה והתעלמות מהבחישות והזרמים התת-קרקעיים של הקואליציה. בשעה זו נדרש מישהו שיביא איתו הלך רוח אחר.
הוא לא חייב להיות בלי עין המישהו הזה. הוא יכול להיות גם עם שתי עיניים. אבל הוא חייב לדעת להביט באמצעות עינו או עיניו במקום הנכון ובעיקר לדעת במה לא להביט ברגעים אלו.