אומרים שברגעיו האחרונים, אדם רואה לנגד עיניו את עברו חולף מולו כהרף עין. סוג של תקציר מהיר או סיכום. אנשים שהיו על סף מוות מתארים רגעים מיסטיים חוץ–גופיים. שיטוט בין עולמות. קפיצה ממציאות מוכרת ליקום זר ומוזר. פחד מוות. יש כאלה שמדברים על אור לבן בוהק שקרא להם להגיע אליו ואז ברגע אחרון של עוררות הם שבו לחיים והתנתקו מהפיתוי השמיימי.
הרשימה הזאת חלקית בהחלט, אבל רלוונטית. כך נראים חיינו בשבוע האחרון. הכל בין לבין. אני לא יודע אם בזמן שתקראו את הטור הזה נהיה אחרי, לפני או תוך כדי ההפצצה. לעת עתה, מחכים לגודו ולטילים. מאיראן, מתימן, מלבנון ומאלוהים יודע איפה. הכל נהיה מבלבל. בכל שבוע צץ אויב שמקורו במקום נידח אחר. כנראה שאין להם מה לעשות במזרח התיכון חוץ מלהתלבש לנו על החיים. להציק.
הניצחון האמיתי של עובדי חדשות 13 הוא דווקא על ההון-שלטון
צה"ל לבדו לא יוכל לגרום לגיוס לקרות; נדרש גיבוי כלל מנגנוני המדינה
באחד הממים שרצו השבוע השוו בעזרת טבלאות את מספר המדליות האולימפיות שצברה ישראל אל מול הכמות שהשיגו כמה ממדינות ערב יחד. התוצאה: אנחנו מובילים בענק. ייתכן שהדלות שלהם מקורה בעיסוק האינסופי בשנאת ישראל. במקום לאכול לנו את הראש ולבזבז סכומי עתק על נשק, שיתאמנו וישקיעו בחינוך למצוינות. מעשית זה לא קורה. בחזרה למצב ה"הולד" שלנו. בינתיים אנחנו יושבים בבית וממתינים.
בהתחלה היה פחד גדול. פחד לאומי וחוסר ודאות שלחו אותנו למקלט בביתה של אחותי. כן, זה היה פחד אמיתי, ואל תספרו לי שלא נלחצתם. פאניקה מילאה את האוויר. מתי יבואו הטילים, איפה וכמה? בדירה שלנו אין כלום חוץ מקיר מוגן. בשעת אזעקה אנחנו מצטופפים לידו קצת כמו מסכנים תוך ריפוד הסביבה בכריות, כדי שאם התקרה של השכנים תקרוס עלינו, שיהיה משהו רך לריכוך. אידיוטי לחלוטין ועדיין נשמע הגיוני יותר ממצב שבו בלוק עצום ייפול אקספרס על המוח שלנו.
אחותי גרה אי־שם בשכונה מרוחקת ונעימה. יש לה מקלט אמיתי מתחת לאדמה, עם דלת מברזל והכל. מה הסיכוי שחיזבאללה ישלחו בומבה דווקא לשם? זו חתיכת דרך, ואני לא מכיר שום יעד צבאי ששווה משהו באזור. על הנייר זה נשמע בטוח. אחרי יממה של התנחלות שם החלטנו לחזור הביתה. בסוף בן אדם רוצה להרגיש שהוא אדון לגורלו. הכבישים עדיין היו ריקים יחסית כשיצאנו, ודהרנו במהירות למרחב שלנו. נראה שעם ישראל היה עדיין נוכח באזור המרכז. לא הלך לשום מקום.
אל תאמינו לכותרות המדכדכות. למדנו לחיות עם האיום הזה ברקע. החנויות פתוחות, אנשים עובדים, עושים עסקים. זוכרים חזק שיש חטופים שחייבים לשחרר, שהצפון בוער ושחיילים נותנים את הנשמה בעזה, ביהודה ושומרון ובגבול לבנון, ומוסיפים לכל גם איום טילים קבוע על המרכז. כנראה שאנחנו באמת עשויים קצת מברזל, אחרת לך תבין את זה. איך יכול להיות שבטירוף המטורלל הזה רואים לא מעט שביבי שגרה?
צעדתי למאפייה של ליאור בצהריים וגיליתי שכבר אין רוגלך. צריכת הפחמימות נמשכת כסדרה ואף יותר מהרגיל, ונתקעתי בלי משהו מתוק. בבית הקפה המקומי אין כיסא פנוי. ממתינים חצי שעה להפוך. אפילו מכון האגרוף מפורק. עשרות באו להזיע את נשמתם בחום הכי קשה של השנה. משוגעים אנחנו. לצד כל הצרות האיומות אנחנו ממשיכים לחיות. לצד הטראומה, ההיכרות הקרובה של כל משפחה עם השכול והפחד מאויב שיפציץ.
בחלוף כמה ימי המתנה החלו להתפרסם יעדים אסטרטגיים ששונאינו לכאורה מייעדים להפגזה. עוד מציינים שזו תהיה מתקפה מוגבלת. אם זו לא הייתה מלחמה מתועבת ועקובה מדם, היינו מכתירים את כל העניין כסאטירה. הם מבהירים מראש, כמעט בהתנצלות, איפה ינחיתו את המהלומות. בכל רבע שעה מצטטים את נסראללה. לא מבין את הספורט הזה, למה להגדיל את האיש? להפוך אותו בכוח לדמות מאיימת, פי כמה ממה שהוא בפועל?
בזמן שהמרכז בציפייה, הצפון חוטף. בשבוע שעבר הייתי בקריית שמונה לצילומים. הלב נשבר. אש, בתים מחוררים וצלקות של פגעי טילים נראים ברחבי העיר. פגשתי גם תושבים שלא עזבו. מתעקשים להישאר. גיבורים. מתפלל לשלומם. בעצם כולם כאן בארץ גיבורים. כמה מרשים לראות ציבור שלם שנשאר ולא חולם לברוח. נפולת של נמושות אין פה. אנחנו נשארים כי זה הבית ולא משנה מה, לא נזוז. הלוואי רק שאספיק לקנות רוגלך כדי להמתיק בקצת את הציפייה.