כשעוד קראו לו ברוג ולא ברק, כשהיה נער ואחר כך לוחם בסיירת מטכ"ל, העבירות על החוק של אהוד ברק היו חינניות. הוא פרץ את הבונקר בקיבוץ שלו בעזרת כלים מיוחדים שהכין כדי לגנוב תחמושת, וכקצין - שכנע את חייליו לכבות את מכשיר הקשר בזמן הביצוע של היחידה בעורף האויב, כדי שהפיקוד לא יפריע ויוכלו להצליח במשימתם.
אולמרט מאשים את אהוד ברק בהתחזקות חמאס: "חשב שיש סיכוי להסכם"
והנה, ככל שהוא מתבגר, העבירות של ברק, לכאורה כמובן, פחות מגניבות ויותר מסוכנות. השבוע פתחה נגדו משטרת ישראל בבדיקה בעקבות חשד להסתה ולהמרדה. המוח והפנים של מחאת קפלן, שמתיימרת לנהל את המדינה בשנה האחרונה, קרא (שוב) למרי אזרחי לא אלים. צריך להבין, ראש ממשלה ורמטכ"ל לשעבר קורא לאזרחים במדינה לעבור על החוק. "להיות מוכנים לקריאה", כדבריו.
האמירות הללו לא חדשות, והן מוכרזות לא רק ברחוב אלא גם באולפני טלוויזיה נוצצים. מזעזע, חשבתי לפני שנה. מזעזע, אני חושבת גם היום. ברק יכול להירגע, אם בכלל היה מוטרד. התיק נגדו, תיראו מופתעים, ייסגר. אבל ברק הוא רק דוגמה קיצונית ומקוממת במיוחד לכך שמעבר על החוק בישראל הפך להיות, כפי שאומרים היום, ב"אהלן אהלן". כך, חברת כנסת ממפלגת העבודה, נעמה לזימי, הודות לחסינות, מבעירה מדורה עם מפגינים באיילון, תוך מעבר על החוק כמובן.
וגם לצד השני יש תמונות מזעזעות משלו בדרך לשרוף את המועדון. ח"כ צבי סוכות דוהר לתוך מחנה צבאי, מוביל אחריו ציבור משולהב. לפחות הכיר לראשונה בסיס מבפנים. אחר כך חבריו לסיעה עסקו בהלבנת האירוע, וסיפרו שהוא "רק נכנס לשם". השבוע הצעתי לח"כ שמחה רוטמן להזליף טיפות עיניים, כשהסביר לי בלהט במהדורת הבוקר שאותה אני מגישה (i24news, בואו!) - שזה בדיוק מה שקרה.
השגרה הזו, שגרע אם תרצו, שבה חברי כנסת עוברים על החוק וגוררים אזרחים אחריהם, "כי כך עשה המחנה השני" - היא תעודת עניות להנהגה שלנו, לחברה שלנו. ומה עם צמד המילים הנשכח "אחריות אישית"? הוא חזק הרי מכל אג'נדה, מכל מחנה פוליטי, כך לפחות לתפיסתי. אדם צריך להיות אחראי למעשיו. מי שנסחף עם הזרם צריך לבצע רנטגן אישי דחוף.
כי להנהגה יש אחריות, אבל גם האזרחים חייבים להצטייד בה. חברי כנסת רבים שאני משוחחת איתם חשים הזדהות עם הגישה הזו. "אבל אנחנו לא יכולים לצאת נגד הבייס", הם מסבירים לי. שותפות פוליטית היא חשובה, אין ספק, אבל באיזה מחיר? אנרכיה ועידודה הם רעות חולות בחברה שלנו, שגם ככה לא משהו לה בתקופה האחרונה. האויב אומנם בחוץ, אבל יש לנקות גם אויבים מבית.
הלו"ז האיראני
פתגם ברסלבי עתיק אומר שהמילה "המתנה" טומנת בתוכה את המילה "מתנה". תמתין - והזמן יעניק לך "מתנה". והנה, בשבועיים האחרונים אני מוצאת את עצמי, כמו כולכם, ממתינה, ומתנה אין. בהתחשב במתנות הצפויות, אולי עדיף שכך. יותר מהכל, התקופה הזאת מזכירה לי ציפייה מתוחה ללידה. הצירים פה, הם לא נותנים מנוח, אבל איש לא יודע מתי זה יגיע. דווקא האיראנים, שהיוזמה בידיהם, מפגינים חוזקה מרשימה בתכונה שלנו חסרה כל כך - סבלנות.
בלי לשגר לכאן טיל אחד, הצליחו הפרסים והצעצוע שלהם בלבנון, חיזבאללה, לעשות לנו בית ספר בלוחמה פסיכולוגית. כדור ההרגעה שלנו, תא"ל דניאל הגרי, שהיה אפקטיבי מאוד בשבועות הראשונים של המלחמה, כבר פחות עושה את זה. הישראלים בטירוף. מרוקנים מדפים, מגנרטור ועד שימורי טונה. לא פראיירים אנחנו. למודי קרבות, אכזבות ומחדלים. מכיוון שאפליקציית ניבוי מדויקת של זמן המתקפה לא זמינה, עוד לא נולד הישראלי שלא מחבר קצוות, גם אם הזויים, כדי לתאר במדויק את המתחולל בראשם של חסן נסראללה והאייתוללה חמנאי. אפילו המועמד דונלד טראמפ אמר השבוע ש"הלילה זה יקרה", ובתגובה עבר עוד לילה שקט על כוחותינו מרוטי העצבים בעורף.
בכל זאת יש אחד שיודע. קוראים לו נסראללה. שטן, אבל אמין בדרך כלל. השבוע הוא נשא מהבונקר נאום לוחמני. מודיעין קל, גלוי. הדברים שאמרו בעבר מנהיגי חמאס בעניין כוונות ההשמדה שלהם את ישראל נתפסו כהתרברבות ריקה. ב־7 באוקטובר נתפסנו אנחנו עם המכנסיים למטה. נקווה שהפעם בקריה ובגלילות, בצפון ובדרום, סורקים אנשי המודיעין שלנו כל אות וכל הברה בדברים של נסראללה. נקווה שהפעם ישמרו עלינו. שבענו כבר ממחדלים.
עיניים למטרה
בשבת האחרונה נתקפתי יוזמה חיובית, וקיבצתי את המשפחה לבילוי משותף. שמתי בווייז "באולינג", ונסענו לאולם הקרוב. ככה זה כשתנאי הסף הם מזגן מפנק וחניה בשפע. בהתלהבות שיא של קפטנית נבחרת אולימפית, מטעם עצמי כמובן, הפצעתי על הפרקט והרבצתי בקבוצתי תורה על ריכוז, דיוק ושיפור ביצועים. רק בעלי הצליח לעצור את השטף. "שחררי", לחש לי באוזן, "תני לבנות לנצח". ובכן, ובכן גדול, עם כל הכבוד לאמהוּת הדואגת, ולצורך בגיבוש משפחתי, אם אני לא קורעת את כולם, הלכה לי השבת. הבנות? שילמדו, הפעם דרך באולינג, שלנצח צריך ביושר.
ומה אפשר לצפות מאיש שמגיע לבאולינג בכפכפים, מפתחות בכיס, ומוכר את המשחק למען האושר של כולם? והנה, חצופה שכמותה, נתנה לנו הקטנה בראש. סטרייק אחרי סטרייק. רק בת 6, וכבר עם מנטליות של ענבר לניר מעורבת ברז הרשקו. מצאתי את עצמי ראשונה, ברשימה של המפסידים, וקיבלתי ממנה עוד שיעור בחיים - לא לנסות לאלף אנדרדוג. יאללה, שתיתן רק סטרייקים בחיים, אמן. ואני, מתי אלמד סוף־סוף לשחרר את האישיות הסובייטית? הרי זה רק משחק, העיקר החוויה. אז נשמתי עמוק ושחררתי. סגרתי מהר מסלול לשבת הקרובה. אעדכן בתוצאות הגומלין. יחד ננצח.