נתניהו לא רק מונע עסקת חטופים שיכולה לעצור את המתקפה המשולבת המתרגשת עלינו, אלא גם מוסיף חטא על פשע כשהוא מרסק את האחדות בין הדרג האזרחי והצבאי, שהיא הבסיס לניהול כל מלחמה.
אומרים שתהיה "מלחמה". לא ברור איפה ייפול הטיל. לאזרחי ישראל ולממשלתה אין מושג מה יהיה, וטלטלת אי־הוודאות הזו היא כבר סוג של ניצחון עבור הקואליציה האיראנית.
לאיראנים ושות' יש שתי ברירות: או לחפש מכה ניצחת, אבל כזו שלא תהפוך את המזרח התיכון לפטריות עשן, או להעלות מדרגה מדודה ולהמשיך במלחמת ההתשה הנוכחית. עקב חוסר הוודאות באשר לכוונות האויב, תמשיך המדינה לעמוד על בהונות, אלא אם - כהמלצת שר הביטחון המוצע - ישראל תיזום מהלך מתבקש שהפירוש שלו הוא מתקפת מנע שראשיתה מטח וסופה מפח.
בינתיים, מלחמת התשה. לפחות נפטרנו מהמב"ם המטופשת של עשר שנות בנימין נתניהו, שהסבה לנו נזק שנמשך והולך עד היום הזה. כבר שכחתם? "המערכה שבין המלחמות" - עשר שנים שבהן סירבה ישראל לכל הסדר וניהלה מלחמת ניצחון מוחלט בטרור בעזה, בלבנון, בסוריה, בגדה ובאיראן.
לפי הפרסומים, במסגרת המב"ם הכו כוחות צה"ל, השב"כ והמוסד בכל מה שהיה זמין לחיסול תחת הכותרת של איום גרעיני ואיום הטרור: חיסול טרוריסט או מדען גרעין, שניהם בכירים כמובן, או פיצוץ מתקן שיבלום את התקדמות איראן לפצצה, או תפיסת אמל"ח שתחליש את חיזבאללה.
הו הימים היפים ההם, והאמת? היה כיף. זוכרים איך קמתם בבוקר עם חזה נפוח מגאווה כשנודע שבחורינו המצוינים פעלו מעבר לקווי האויב בכל המזרח התיכון? שלא לדבר על גאוות היחידה הרלוונטית והחיוכים כומסי הסוד של גנרלים שזחלו בביוב של דמשק עם סכין בין השיניים ופוליטיקאים שמחפשים במחיר מבצע זרי דפנה שיסתירו את חרפת הביצועים שלהם.
וכל אלה עוד מצטנעים לעומת התנפחות בועת נתניהו בואכה צ'רצ'יל. וכך, עם מבצעים תקופתיים לביעור הטרור בגדה וברצועה הגענו לקטטה עם הפצצה האיראנית בדרך ועשרות אלפי טילים, כטב"מים ורקטות בכוננות שיגור.
כל מי שהמב"ם פגע בו, עומד היום מוכן להילחם בנו כאיש אחד זועם ושוחר נקם - ויש סיכוי לסבב דמים של ממש ולמלחמת קיום. בימין הביביסטי והמשיחי מדברים במונחים של מלחמה בסגנון מלחמת השחרור.
גם אז עמדנו מול שבעה צבאות מדינות ערב שקמו עלינו לכלותנו (באמיתי), וכך גם היום מול איראן, חיזבאללה, חמאס, החות'ים, סוריה, הפלסטינים בגדה והמיליציות האיראניות בעיראק. ולמרבה הזוועה, ניתן לחוש אצל מחרחרי המלחמה איזו התרוממות רוח קדחתנית של מסוממים כשהם קוראים למלחמה. ואיזה צבא בדיוק אמור להילחם באותה מלחמה קיומית?
זה של נתניהו, איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' והקואליציה? או זה של הרמטכ"ל הרצי הלוי, מערכת הביטחון והאופוזיציה? חיילי שני הצבאות נאבקו זה בזה בשדה תימן על זהותה של מדינת ישראל ועל זהות צה"ל כצבא בלעדי ולגיטימי. האירוע היה אמור להיות הטריגר לקרב ההכרעה האמיתי על זהות המדינה - וזה לא קורה.
איכשהו, האירוע המכונן בשדה תימן נבלע כמו תמיד באירוע מכונן נוסף, גם מהסוג שלא יעלה על הדעת, ולפתע הוא עולה להצבעה בכנסת בחסות הקואליציה. מאז תחילת שנות נתניהו, צה"ל תובע מהדרג הפוליטי לנצל את התקופה שאחרי כל "ניצחון" בעזה, בג'נין או בלבנון, כדי לבצע צעדי רגיעה והסדרים שימנעו את ההתלקחות הבאה.
התשובה הקבועה מלשכת רה"מ היא: קודם כל טרור ואיראן ואחר כך הסדרים. אז מאשימים את נתניהו שאין לו מדיניות וזו טעות. המדיניות היא אחריי המבול.
מילא הוא והכנופיה, אבל שמישהו יסביר היגיון של מדינה שבמקום ללכת להסדר חטופים ולשחרר את הלחץ המלחמתי בכל החזיתות, מאשרת חיסול סמלי שלטון, כולל בטהרן גופא, כך על פי הפרסומים, וקולעת עצמה למלחמה שאחריה. זה לא מצעד האיוולת, זה מצעד הטירוף. וכל אחד מהפירומנים שם הוא מטורף, מטורף, מטורף.
האמת הפשוטה היא שגם ישראל וגם איראן ושות' חוששות ממלחמה טוטאלית. בטהרן התכנסו כל חברות הקואליציה האיראנית ובחנו כיצד מגיבים. האם כל מדינה יורה על מטרות ישראליות בזמנה החופשי?
האם יש במגירות הקואליציה האיראנית מבצע מהדהד כלשהו שיכריח את ישראל להגיב במכה רבתי, אבל לא כזו שתחייב לחימה רבתי? האם מכת הנגד שתעלה על המכה הישראלית תהיה אפקטיבית דיה כדי שניתן יהיה להכיל את המצב, כלומר להיכנע לדרישות העולם וללכת להסדר הפסקת אש?
והשאלה הגורלית: כמה מכות הדדיות ירוו את הצימאון ההדדי לדם והרס. רק כדי להזכיר במה ובמי מדובר: חיילי ואזרחי כל המדינות המעורבות (גם אנחנו, למי שמתעניין) הם בשר התותחים שאמור להאכיל את הרעב לנקמה - הן שלהם והן שלנו.
הדרך היחידה למנוע מלחמה משולבת שמצטיירת כבלתי נמנעת היא מימוש מיידי של עסקת החטופים ומוסכם על הכל. כידוע, נתניהו מונע את מימושה ומוסיף חטא על פשע כאשר תוך כדי הכנות למלחמה הוא שובר את אחוות הלוחמים, כולל האחדות המצופה בין הדרג האזרחי והצבאי, שהיא הבסיס לניהול כל מלחמה.
כשיואב גלנט דחק אותו לקיר בעניין הכשלת המגעים לשחרור החטופים, הוא האשים את חבורת החוד הביטחונית המובילה לקרב בפחדנות. ("רופסים"). זהו נתניהו, אותו טיפוס רופס ומתרפס מול רעייתו, הילד, בן גביר וסמוטריץ' - והוא נוזף במערכת הביטחון, שתפקידה לאזן בין ביטחון ישראל למינימום חללים, חיילים ואזרחים.
המטרה שלו היא להציג בפני האלקטורט המתמעט שלו תדמית גיבור מלחמה מול מערכת ביטחון רופסת. אחרי שנכוו ונכווים עד היום בעזה מהתעלמות מהצורך במדיניות "היום שאחרי".
טוענת מערכת הביטחון כולה (למעט כלבי תקיפה משיחיים או מנטליים) שלא ניתן לנהל מלחמה בלי להבין את מטרותיה וללא תכנון היום שאחרי (שני אלה משולבים בהיגיון הבסיסי של ניהול מלחמה: לא רק איך אני נלחם אלא גם למה אני נלחם ומה בדיוק אני רוצה להשיג).
וזה לא רק הקרע בין הפוליטיקאים והצבא. הקרע הנוכחי בתוך צה"ל מחייב את המטכ"ל להפסיק את הלחימה בכל הגזרות ולבצע טיהור פנימי מיסודות שמנהלים פוטש בתוך הצבא.
אין דרך בעולם שצבא ינהל בו זמנית לחימה באויב חיצוני ופנימי. זוהי דרישה מבצעית ולא פוליטית, והיא אומרת לממשלה "רוצים להילחם? תציגו קונצנזוס על מטרות הלחימה. האמיתיות". אלא שנתניהו שמוביל או מובל ללחימה, לא בונה על אחדות. הוא בונה על כך שכאשר יירו עלינו, אמור הצבא להגיב