מה בוער?
העוטף מרוסק, הצפון עולה באש, ישראל נאלצת להילחם בשבע זירות שונות - וראש הממשלה ניצב קפוא ומאובן מול ההיסטוריה ונמנע מלעשות את הדבר המתבקש: עסקה עם חמאס שתוביל להסכם היסטורי עם סעודיה ולהקמת ברית הגנה אזורית אנטי־איראנית.
בינתיים, הוא מעדיף להתכתש עם הנשיא ביידן, להתחמק (שוב) מאחריותו ל־7 באוקטובר ולחפש דרכים להעיף את שר הביטחון שלו. אני מתפלל לחפותם של הלוחמים בשדה תימן, אבל צפיתי באחד הסרטונים, והראיות ממשיות. ומיהו הביביסט שמערבב את האדמו"ר מגור?
ערכים לא משותפים
ביום חמישי יצאה טייסת של מפציצי F22 אמריקאיים מבריטניה בדרכה ל"בסיסים במזרח התיכון". ה־F22, "ראפטור", הוא מטוס העליונות האווירית האולטימטיבי. ארה"ב לא ייצאה אותו לאף בעלת ברית, מסיבה פשוטה: זהו מטוס המקדים בהרבה את זמנו, הוא נחשב לדור 5 בכל התחומים: מהירות, תמרון, חמקנות, נשיאת חימושים, טכנולוגיה וכו'.
ה־F35, כמותו יש גם לנו, הוא אחיו הקטן, הרזה, הנחשל והזול של ה־F22. הגעתה של הטייסת הזו למזרח התיכון היא אקט הסיום המרשים של הפריסה הצבאית האמריקאית סביבנו, שהתנהלה במהירות וביעילות בשבועיים האחרונים. נושאות מטוסים, צוללות, ספינות קרב.
מפקד סנטקום, הגנרל קורילה, הצטלם כאן השבוע עם הרמטכ"ל ושר הביטחון. שר ההגנה אוסטין אמר בקולו שארה"ב תגן על ישראל. נשיא ארה"ב ביידן הורה להפעיל את כל עוצמתה של אמריקה כדי לעשות את זה. באנגלית אמריקאית, אין יותר DON’T מזה.
בהנחה שנשרוד גם את המשבר הזה, כמה זמן ייקח לדעתכם למכונת הרעל להתהפך שוב על האמריקאים ולהתחיל לטנף את הממשל "הפרוגרסיבי" או את קמלה האריס ה"אנטישמית"? משהו בין חצי שעה לחצי יום.
עוד יחזור הניגון. הם שוב יישבו בפאנלים השונים, עמוסי ביטחון עצמי, מלאים מעצמם להתפקע, חנוטים בבלייזרים כהים שקיבלו מההפקה, ויתחרו זה בזה בעוצמת הבדיחות, הקללות, הגידופים, ההטפות והאישומים נגד אמריקה.
אראל סג"ל יחזור לאמירה ההיא ש"לנשיא ביידן יש מוח של פירה", תוך התעלמות מהעובדה שהוא עצמו, כלומר סג"ל, דומה מאוד לפירה באופן כללי, אם כי פירה פרווה. האידיאולוג דה לה שמאטע הדוקטור גדי טאוב יגרוס שוב שביידן הוא נשיא פרו־איראני. ובעקבותיהם, תופענה שוב תיאוריות הקונספירציה השונות.
לך תדע, אולי מישהו עוד יוכיח שבעלה של שקמה ברסלר מחלטר בלילות כתת שר ההגנה האמריקאי. אני מקווה ומתפלל, עבור כולנו, שלא נגיע ליום שבו נשיא אמריקאי ימאס בכנופיה הנלעגת הזו ובמדינה שעליה השתלטה.
למרבה הצער, אנחנו מתקרבים ליום הזה. התמיכה המסורתית של ארה"ב בישראל מבוססת, יותר מכל, על "ערכים משותפים". כשאני מביט סביב, אני מבין שהערכים כבר לא כל כך משותפים והמסגרת המשותפת מתפרקת. ישראל כונתה פעם "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" ונתפסה כ"נושאת המטוסים האמריקאית" הגדולה ביותר בסביבה.
זה היה לפני שהביביזם איכל כאן כל חלקה טובה. לפני שהגיע לכאן מנהיג שחשיבותו עולה על חשיבות המדינה. לפני שכנופיות של פורעים רעולי פנים פרצו לבסיסי צה"ל וכנופיות רעולות פחות אבל רעילות אף יותר באולפנים הפכו את מפקדי צה"ל לחבורה של בוגדים, רופסים ושקי חבטות ציבוריים.
לפני שחברי הכנסת ושרים דרשו להעמיד לדין פלילי, לחקור ולהשליך לבית הסוהר את הפרקליטים, את היועצת המשפטית לממשלה, את נשיאי העליון, את כל מי שלא בא להם טוב בעין.
אחת מתכונות הביביזם היא ה"אני ואפסי עוד". בקליפת אגוז רקוב, זה אומר שאנחנו מרכז העולם. כל שאר יצורי הבריאה נועדו, בעצם, כדי להעניק לנו שירותים.
מי זה אנחנו? הגברת נתניהו, ה"נוסע הסמוי" הג'וניור נתניהו ועל הדרך גם האדון. הממשל האמריקאי נברא על ידי הקדוש ברוך הוא כדי לשרת אותנו, לדאוג למחסורנו, לגרש ולהפחיד את אויבינו ולהגשים את כל מאוויינו. אם לא הייתה מדינת ישראל ולא היה נתניהו, יכול להיות שגם לא היו אמריקאים. פשוט, לא היה בהם צורך.
הבעיה היא שבמציאות החוץ־ביביסטית, המצב שונה. ארצות הברית היא מדינה ריבונית. היא מעצמה. יש לה אינטרסים. יש לה אילוצים. גם להם יש שם בייס. ובחירות. התמיכה המסורתית של ארה"ב בנו אינה אוטומטית.
ועוד משהו: כל הממשלים האמריקאיים לדורותיהם אוחזים באותה דעה: ההתנחלויות אינן חוקיות, הפתרון היחיד הוא פתרון שתי המדינות, צריך להגן על ישראל אבל צריך גם להגן על זכויות הפלסטינים.
היה חריג אחד קצר, בתקופת טראמפ, אבל הוא חלף מעצמו: לקראת סיום כהונתו הציג טראמפ את "עסקת המאה" שכללה, כזכור, הקמת מדינה פלסטינית. הוא גם חזר בו מתמיכה בסיפוח יו"ש על ידי ישראל ומנע אותה (כך זכינו בהסכמי אברהם).
העובדה שהממשל האמריקאי לא מתפעל מהאפשרות שתפרוץ מלחמת גוג ומגוג אזורית בין ישראל לאיראן, חיזבאללה ושלוחיהם נתפסת על ידי הביביסטים ככפירה בעיקר. כבגידה. כחוצפה ממדרגה ראשונה.
כתמיכה באיראן. כשואה שנייה. הם מילימטר מלקרוא לביידן "נאצי", משל היו בריוני "הפלג הירושלמי" מול חייל צה"ל במדים. הם מנסרים בעליצות וכסילות מושלמת את הענף שעליו יושבת מדינת ישראל.
הם גורסים (מלשון מגרסה) את פוליסת ביטוח החיים החיונית שלנו, משל היו אנשי לשכת נתניהו ערב חילופי שלטון. כנירון קיסר בשעתו, הם רואים מחלון ערוץ 14 את הכל בוער, ומנגנים בכינור. כלומר בשופר.
כל ראשי הממשלה בישראל, עד מלאך החבלה, הבינו את זה. הכירו בחשיבות העצומה של התמיכה האמריקאית. הדיבר הראשון בכל עשרת הדיברות של כל ראש ממשלה שהיה כאן היה "כבד את אמריקה".
עשה הכל כדי לשמור אותה לצדך. הפוך את הנשיא האמריקאי לידיד קרוב. בנה איתו יחסי אמון. בדרך הזו, נוכל לצלוח את חילוקי הדעות (רוב הישראלים, בכללם אני, לא חושבים שיש עכשיו עם מי לחתום על הסכם בין ישראל לפלסטינים, למשל) תוך שמירה על הברית האסטרטגית החשובה הזו.
כך הפך אריאל שרון לחבר קרוב של ג'ורג' בוש (הבן). כך הפך רבין לחבר קרוב של קלינטון. כנ"ל עם אהוד אולמרט. כשהיה צורך להשמיד כור גרעיני בסוריה, יכול היה אולמרט לסגור עניין מול בוש, אף שהנשיא האמריקאי התנגד. הכבוד ההדדי, האמון, החום האישי עשו את שלהם. אולמרט לא נשא נאום אחד נגד הכור ההוא. הוא פשוט השמיד אותו (ועוד כמה דברים אחריו).
ונתניהו? עם קלינטון הוא רב. את אובמה הוא הפך לאויב. ג'ו ביידן, הנשיא הדמוקרטי הציוני האחרון, כבר לא יכול לשאת אותו. אפילו דונלד טראמפ, תאומו האדמוני של נתניהו כמעט בכל דבר (למעט ההשכלה ואוצר המילים), כבר פתח עליו מבערים. הבעיה היא שלא מדובר במערכת יחסים בין־אישית, אלא בפוליסת ביטוח חיים אמיתית.
אתם מתארים לעצמכם את 7 באוקטובר בלי ההגעה של ביידן, מוקף נושאות מטוסים, וה"דונט" המפורסם שלו מול איראן וחיזבאללה? היום כבר ברור לגמרי שהאמריקאים מנעו מנסראללה וכוח רדואן להצטרף לחגיגה, מה שהיה מוביל לאסון.
או, למשל, הימים הנוכחיים, שבהם האמריקאים מקיפים את טבעת האש שמתהדקת סביב ישראל בטבעת האש העוצמתית בהרבה שלהם. אתם יכולים לנסות לדמיין את כל זה בלי הברית הזו עם אמריקה? אז עדר המוקיונים של ערוץ 14, עושי דברה של משפחת המלוכה, פשוט בועטים בכל זה ברגל גסה.
מבחינתם, עד שקמלה האריס לא תתחבק עם אורית סטרוק וג'ו ביידן יתרום לפורום קהלת, אמריקה יכולה לשכוח מאיתנו. שיחפשו אותנו, האנטישמים האלה. מי הם בכלל? אנחנו צריכים להתרגש מכמה נושאות מטוסים? הרי יש לנו סייעתא דשמיא!!!
האמריקאים הפעילו בימים האחרונים את כל מנופיהם כדי לרסן את כל הצדדים. איראן יודעת בדיוק מה צפוי לה אם תתקוף את ישראל. חיזבאללה כנ"ל.
נדמה לי שגם נתניהו שמע את ה"דונט" האמריקאי, בערך בזו הלשון: ארה"ב תעמוד לימין ישראל אם תותקף ותעשה הכל כדי להגן עליה, אבל לא תשתתף בהבערת האזור, לא תשתתף ביציאה למלחמה אזורית, לא תתמוך בתגובות מוגזמות או אלימות מדי של כל צד שהוא. אני לא בטוח שצריך להפחיד את נתניהו ממלחמה אזורית. הוא בא עם הפחד מהבית.
האיש מעולם לא הצטיין במלחמות, ולפעמים זה ייאמר לזכותו (במקרה של עזה, זה ייאמר לגנותו). הבעיה היא שהוא כבר מזמן לא שולט במצב. הוא בובת גרב מתומרנת על ידי בן גביר וסמוטריץ' מכאן והרעיה והבן משם. אני כבר לא יודע מאיזה כיוון צריך יותר לחשוש.
בפניו של נתניהו ניצבת, גם עכשיו, ברירה היסטורית. על פי גורמי ממשל אמריקאי בכירים, האופציה הסעודית עודה חיה, קיימת ובועטת. הושט היד וגע בה. לא לחינם מצהירים האמריקאים בימים האחרונים שמעולם לא היינו קרובים יותר לעסקה בעזה.
נתניהו שומע מהם, פעם אחר פעם, שהעסקה בעזה תאפשר להשיג כמעט מיד את ההסכם ההיסטורי עם סעודיה ולהקים באופן רשמי את הברית האזורית האנטי־איראנית, בראשותן של ארה"ב, סעודיה וישראל.
זה יסייע גם לסגור את האירוע בצפון עם הסכם, או בלעדיו. זה יהפוך את התבוסה שנחלנו ב־7 באוקטובר לסוג של ניצחון אסטרטגי. בגדול, זה אירוע שנתניהו חלם עליו כל חייו.
אבל נתניהו הנוכחי לא עושה את המהלך. הוא ניצב קפוא ומאובן מול ההיסטוריה, כאיילה שנלכדה בקרני האור של מכונית דוהרת, רגע לפני ההתנגשות. הוא רועד. הוא מפחד.
הוא יודע שכדי לקבל את הסעודים, שיצטרפו לאמירותים ולבחריינים ולמרוקאים ולעוד מדינות רבות, הוא צריך למלמל משהו בנושא הפלסטיני. הוא צריך לחזור לדרך המו"מ. לא, הוא לא צריך להקים מדינה פלסטינית. הסיכוי שדבר כזה יקרה בדורנו נמוך, עד אפסי. אין בצד השני מישהו שיכול לחתום על הסכם כלשהו עם ישראל. כבר ניסינו את זה.
נתניהו לא מפחד ממדינה פלסטינית. הוא מפחד מקריסתה של הממשלה שלו. ובגלל זה, רק בגלל זה, הוא ממשכן את העתיד של כולנו, הוא מהמר על הביטחון של כולנו, הוא מספר לעצמו שהוא מחכה לדונלד טראמפ, אף שהוא יודע שהסיכוי שההזדמנות הזו תחלוף עד שטראמפ יגיע, גבוה מאוד. וגם הביטחון שטראמפ יגיע מתישהו, כבר לא מה שהיה פעם. נכון לעכשיו, קמלה האריס במומנטום אדיר. זו סיבה נהדרת להמשיך לקרוע אותה לגזרים בערוץ 14. מה נעשה אם היא תגיע לבית הלבן? נאשים את אחים לנשק.
מה התירוץ שלו? להשיג את ה"ניצחון המוחלט" בעזה ולנצח את חמאס. האם המשך מלחמה בעזה עוד שבוע או חודש או חודשיים באמת ישנה משהו? את סנוואר נצטרך להרוג, יפה שעת אחת קודם, בכל מקרה.
שאר צמרת חמאס כבר איננה איתנו. הסכנה הנשקפת כעת מחמאס אינה משמעותית. לו היו לנתניהו יחסי אמון עם הנשיא האמריקאי, הוא יכול היה לסגור בשקט את המשך המערכה.
וגם את בניית המכשול התת־קרקעי בפילדלפי, שזה הדבר היחיד שיכול באמת למנוע מנהרות הברחה. נתניהו לא עושה שום דבר מכל זה. הוא לא רוצה, הוא לא כשיר, הוא מסוכן לישראל ועתידה.
הוא העניק השבוע ראיון ל"טיים". בניגוד לשער המרשים, לא היה שם שום דבר שלא נאמר קודם. גם הכותרת המרעישה שבפעם הראשונה "נתניהו מתנצל" על 7 באוקטובר, מופרכת ומנותקת מהקשרה.
הוא תמיד יקפיד להגיד את הדברים במנותק ממנו. מעצמו. למשל, "תמיד אחשוב אם הדברים היו יכולים להיעשות אחרת". הוא רק שכח להגיד על ידי מי.
בוועדת החקירה (שהוא לעולם לא יקים) הוא יסביר שהדברים היו יכולים להיעשות אחרת, על ידי צה"ל, אמ"ן, השב"כ, שקמה ברסלר ואהוד ברק. מאיפה אני יודע את זה? כי זה מה שהוא אמר בוועדת החקירה בעניין האסון במירון. לא משכו בדש מעילו, כזכור.
האמירה שכן שבתה את עיני מאותו ראיון, היא "אשאר ראש ממשלה כל עוד אוכל להוביל את ישראל לביטחון". אמירה שצריכה לקבל סיווג מיוחד כאחת המופרכות אי־פעם. אתה שואף להוביל אותנו לביטחון, ביבי? הרי אתה מוביל אותנו לביטחון הזה כבר 17 שנה. חצית מזמן את השיא של בן־גוריון. הבט סביב. ראה לאן הובלת אותנו.
ל־1,500 נרצחים והרוגים, 250 חטופים, כיבוש של העוטף על ידי חמאס, הרס מוחלט ביישובי הצפון, איראן תקפה אותנו לראשונה משטחה במאות רקטות וטילים, החות'ים תקפו אותנו לראשונה באילת ובתל אביב.
עשרות אלפי ישראלים מהצפון והדרום פליטים בארצם, שבע זירות נלחמות בישראל בו־זמנית, ישראל הפכה למדינה מצורעת בעולם, בית הדין בהאג הפך אותנו לחצי דרום אפריקה, דירוג האשראי ירד לראשונה בהיסטוריה, סנקציות מוטלות על אזרחים ישראלים, אמברגו רשמי ולא רשמי מוחל על ידי ישראל בידי בעלות בריתה, נשרף לנו העוטף, ויתרנו על הגליל העליון.
מנרה הרוסה. מטולה נטושה. לראשונה אי־פעם לא התקיים הטקס בתל חי. ישראלים קוברים את מתיהם באמצע הלילה ונסים על נפשם בחזרה. לכאן הובלת אותנו. איך אתה לא מתבייש?
בתוך ההשתוללות הביביסטית הקבועה, היומיומית, שהפכה כבר לשגרת חיינו, מתנשא אירוע אחד כמגדלור של התבהמות שמאיר באור יקרות את הסביבה כולה.
אירוע החשדות נגד חיילי צה"ל בביצוע מעשה סדום במחבל עזתי. אגב, כפי שפרסם גיא פלג, לא מדובר במחבל נוח'בה שחשוד בהשתתפות בטבח, אלא שעל פי דו"ח של אמ"ן זהו שוטר חמאס מהמחלקה למלחמה בסמים שנעצר במרץ בעזה.
זה לא אומר שהוא לא מסוכן. מבחינתי, אין איש חמאס שאינו מסוכן ומקומו במאסר או בעולם הבא. אבל בדרכים המשפטיות המקובלות. לא שזה משנה משהו.
בטרם נצלול לעניין עצמו: מחבלי הנוח'בה הם בני מוות. אם היינו בג'ונגל, הייתי שמח להוציא אותם להורג, רצוי בעינויים קשים, בכיכר העיר. אבל אנחנו במדינה המתקראת, עדיין, מדינת חוק.
המחבלים האלה מוחזקים כרגע במעצר, ולאף אחד אין מושג מה לעשות איתם. אם הייתה כאן ממשלת ימין על מלא אמיתית, במקום להקדיש את זמנה להטבות לערוץ 14, היא הייתה מחוקקת את החוק לעשיית דין במחבלי הנוח'בות ובעוזריהם, ועונש מוות בצדו.
אבל זה גדול על הממשלה הזו. מה לא גדול עליה? להמשיך לפרק את מערכת המשפט העצמאית, שובר הגלים האחרון שמפריד בינינו לבין הכרזה רשמית על ישראל כעל מדינה מצורעת.
מי שעוקב אחר הצווחות הבוקעות מערוץ 14 ושאר שידורי המשפחה מבין שיש דרישה לחוקק מיד עונש מוות למדליפים, עקב הסרטון שפרסם גיא פלג בחדשות 12 השבוע.
סרטון שהראה, גם לכבדי הראייה שבינינו, שהחשדות נגד החיילים אינם מופרכים. ואני אומר את זה בהמעטה. אז פתאום נדרש כאן מצוד מיידי לאיתור המדליף, כי הסרטון הזה מככב עכשיו, לדברי הביביסטים, בכל הרשתות של אויבינו ומוציא את דיבתנו רעה. מי יודע, אולי בעקבות זה הם עלולים לגלות שיש באמת חשדות נגד חיילים ישראלים שהתעללו במחבל!
האמת הפוכה. אף אחד בעולם לא היה מקדיש תשומת לב לסיפור הזה אלמלא ההשתוללות המחליאה והמטורללת של הביביסטים והכהניסטים, כולל ההסתערות על בסיס שדה תימן ואחריה ההסתערות על בסיס בית ליד, הסתערות שכדי לבלום אותה נאלץ הרמטכ"ל להגיע לשטח ולהביא איתו שני גדודי נח"ל.
בפרשה הזו הופצה כמות מסחרית של פייק ניוז שיכולה להאיר במשך שבוע את כל קיסריה. למשל: בפרקליטות עושים שיחות טלפון למחבלי נוח'בה ששוחררו ובודקים את רמת השירות שקיבלו בשדה תימן. למשל: המחבל עצמו עומד להגיע ולהעיד נגד החיילים. דברים כאלה. המחבל לא הגיע להעיד, ולא אמור להגיע להעיד.
אין בפרשה הזו סיפור של "מילה מול מילה", וגם לא יהיה. יש בה ראיות. יש בה סרטונים. נחשפתי לאחד מהם. ראיתי אותו בלי הטשטוש של ערוץ 12. ובכן, הראיות ממשיות. אני ממשיך להתפלל לחפותם של החיילים. ולא רק בגללهم. כי מה שעומד כאן על כף המאזניים הוא לא רק חפותם של חיילים, אלא גם ערכיה של מדינה. הנורמות של כולנו. הפרצוף שניבט אלינו מהמראה.
אז אחרי שהם הסתערו והצליחו לפרוץ ו"לכבוש" שני בסיסים צבאיים, אחרי ששוב טינפו את הרמטכ"ל (זה כבר הליך קבוע), אחרי שהם מגדפים את הפרקליטה הצבאית הראשית ומפגינים מול ביתה כל ערב, עד אמצע הלילה, עם מגפונים רבי־עוצמה.
אחרי שהאשימו את הפרקליטות הצבאית בבגידה, בשיתוף פעולה עם נוח'בה ובמה לא, אחרי כל זה, כשמתפרסם בדל של ראיה שמוכיח שהחקירה הזו מוצדקת, הם טוענים שאנחנו מוציאים את דיבתה של ישראל רעה. כן, זו הרמה.
אם כל אלה לא היו הביביסטים שלנו, גם אני הייתי צוחק. אבל יש כאן גם מדינה. היא הוקמה לפני 76 שנה, וכמו שהדברים נראים, היא לא תשבור בהרבה את שיא הריבונות הקודם שלנו במולדתנו.
ישראל קמה מתוך אפר השואה, כנגד כל הסיכויים. היא שגשגה, פרחה, ניצחה בכל המלחמות, גם בפעמים שבהן הופתעה וכמעט ניגפה. היא המריאה לפסגות של תרבות, טכנולוגיה, תעשייה, ייצור, חקלאות, אקדמיה. התוצר הלאומי כאן (בטרם החלה ההפיכה המשטרית) גדול יותר מהתל"ג של כל שכנותינו הנחשלות גם יחד, ועוד יישאר הרבה עודף (לא סופר כאן את סעודיה, כמובן).
את כל זה הצלחנו לעשות בלי להתבהם. בלי להתעלל בגופות (מה שהכנופיות הפלסטיניות עשו בקרבות תש"ח). בלי לאנוס. בלי לצהול או לרקוד על דם ועל גופות. והנה, חלפו להם העשורים, וככל שהזמן עובר אנחנו שואפים יותר ויותר להידמות לגרועים שבאויבינו.
יש יחס ישר בין מידת השנאה לערבים לבין רמת השאיפה לחקות את הצדדים הכעורים שלהם. חלוקת הבקלאוות בכל פעם שאחד מצוררינו פוגש את בתולותיו בשמיים היא רק דוגמה לאירוע הזה.
ניצחנו אותם כל השנים לא כי היה לנו יותר נשק. בהתחלה היה לנו פחות נשק. לא כי היו לנו יותר לוחמים. היו לנו הרבה פחות לוחמים. ניצחנו אותם כי היינו מאוחדים והיו לנו ערכים אחרים. היינו מגדלור של ערכים במדבר שממה.
בספורט אומרים שהרכב מנצח לא מחליפים. אבל אנחנו כן מחליפים. מה השלב הבא? אחת התמונות המחרידות ביותר שנחרטו בזיכרוני היא התמונה של הלינץ' ההוא בשני המילואימניקים ברמאללה.
עם הרוצחים המתועבים צוהלים מבעד לחלון ומנופפים בידיהם המגואלות בדם הנרצחים. אנחנו מילימטר משם. אם זה יימשך ככה, עוד מעט נגיע. לפחות אפשר יהיה להודיע סוף־סוף על השתלבותנו במרחב.
בתוך כל זה, ממשיך נתניהו לחפש דרכים להיפטר משר הביטחון יואב גלנט. רק על זה צריך להעיף את האיש (ואני לא מתכוון לגלנט) מכל עמדת השפעה. אנחנו במלחמה, הוא וחסידיו אומרים, אסור לדבר על בחירות, אסור לדבר על ועדת חקירה, אסור לדבר על אחריות, אבל מותר לפטר שר ביטחון. אה, וגם מותר לגדף רמטכ"ל. ולקלל ראש שב"כ. ולחתור תחת הלגיטימציה של ההיררכיה הצבאית, המשפטית, הממלכתית של מה שנותר מהמדינה.
אחד השמות שהוזכרו הוא שמו של גדעון סער, שחוטף עכשיו אש צולבת גם מהצד שאליו הוא משתייך, לכאורה. אז זהו, שסער אף פעם לא באמת השתייך למרכז־שמאל. זאת, מסיבה פשוטה: הוא אידיאולוג ימני. בניגוד לנתניהו, סער מעולם לא נטש את האידיאולוגיה שלו. גם כשזה היה פופולרי. כמו ליברמן, הוא הצביע נגד ההתנתקות, הוא דרש לפעול ולהפיל את שלטון חמאס בעזה, הוא דורש עכשיו להנחית מכת מנע, ויש עוד עשרות דוגמאות.
אז מה קורה כאן, בעצם? חשוב להבין את הרקע: מאמציו של סער לשכנע את אביגדור ליברמן ונפתלי בנט להקים את המפלגה הימנית הגדולה שתהווה אלטרנטיבה אידיאולוגית ממלכתית לביביזם. אני בכוונה לא משתמש במושג "ליכוד", כי כרגע הוא עבר מן העולם. הכרתי את הליכוד מקרוב לאורך שנים. המפלגה הזו איננה. היא נחטפה, הולאמה, נשבתה.
ליברמן ובנט לא משתפים פעולה. לא זה עם זה, ולא זה עם סער. מחירו של סער בבורסה הפוליטית נמצא בשפל. הוא לא מצליח להתרומם מעל אחוז החסימה, אם כי בסקר "מעריב" היום הוא רושם עליה יפה מ-2 ל-3 מנדטים. הביביסטים סימנו אותו כבוגד כי הפיל את נתניהו, עכשיו הצד שלנו, מתנגדי נתניהו, מסמן אותו כבוגד פוטנציאלי, עוד לפני אקט הבגידה עצמה.
אני מעריך שמה שסער עושה זו פוליטיקה. כן, הוא ניהל מו"מ עם הליכוד. זו הדרך הטובה ביותר להאיץ בליברמן ובנט. לי אין עמדה בוויכוח הזה, אם נכון להקים את מפלגת הימין עכשיו, או עדיף לחכות לרגע הנכון אחר כך. אבל הוויכוח הזה מצית את האירוע כולו ובינתיים מה שקורה הוא שכולם ניזוקים. המורווח היחיד, כרגיל, זה נתניהו.
אין בישראל מי שחטף וספג ממכונת הרעל הביביסטית יותר מגדעון סער. במקום השני משתרך בני גנץ, אבל סער היה שם לפניו ונשאר גם אחריו. כזכור, סער גם פרש מהממשלה הנוכחית לפני גנץ.
מה שסער אומר, ומצית נגדו ביקורת ארסית וקטלנית מצד המרכז־שמאל, אומרים על בסיס יומי גם חילי טרופר ובני גנץ. הוא, כמותם, אומר שהמדינה קודמת מבחינתו לשאלת כן ביבי, לא ביבי. סער מופלה בנושא הזה לרעה, אם כי גם גנץ חוטף לא מעט.
מצד אחד, הציפיות של המחנה שלנו מסער גבוהות. הוא המוח העיקרי מאחורי החלפת נתניהו. פרישתו מהליכוד והדרך שבה ניהל את המו"מים ואת הפלת הממשלה סללו את הדרך לממשלת השינוי, מנוחתה עדן.
מצד שני, במקרה של גנץ ברור לכולם שאם יצטרף, זה יהיה לזמן קצוב, כפי שכבר עשה. במקרה של סער, מדובר על חזרה לחיקו החם של נתניהו. סיבוב פרסה מושלם. על זה, אף אחד לא מתכוון לסלוח לו. השאלה היא אם בצד של נתניהו יסלחו לו. סער יודע את זה יותר טוב ממני: לא.
אני אופתע מאוד אם סער יחבור לנתניהו. מבחינתי, זו תהיה אכזבה מרה וקשה. אני לא רואה את זה קורה. ומילא אני, גם הגברת לא רוצה לראות את זה קורה, והיא קובעת. ואני לא יודע מי כאן עשה סיבוב על מי: סער על נתניהו, או להיפך. אני כן רואה את נתניהו מנסה, בכל היצירתיות האפשרית, כל דרך להחליף את גלנט. שם נוסף שעלה הוא שמו של ישראל כ"ץ.
גם זה לא מסתייע. שם אחר שהוזכר (על ידי אנה ברסקי ב"מעריב"), הוא שמו של גבי אשכנזי. מדובר בשם מפתיע, אבל לא באמת. אשכנזי ונתניהו בקשר. זה לא שאשכנזי נמנה עם חסידיו של ביבי. ממש, אבל ממש לא. אבל אשכנזי, כמו גנץ, כמו איזנקוט, כמו עוד כמה, חושב בעיקר על המדינה.
בימים הראשונים אחרי הטבח, כשנתניהו רעד בכל גופו והאזין חיוור לנבואות הזעם של יצחק בריק ועופר וינטר, "הסוס הדוהר" אחורה, היה זה אשכנזי שהחזיק לנתניהו את היד מרחוק והרגיע אותו. כזכור, אשכנזי היה הרמטכ"ל האחרון שתמרן בתוך עזה. עופרת יצוקה. צה"ל היה אז במרחק נגיעה מהפלת חמאס. זה היה קל בהרבה מאשר היום. אשכנזי עזר לנתניהו לצאת מההלם ומהפחד ולצאת לתמרון. צה"ל מסוגל להכריע את חמאס, זה בכלל לא כוחות, אמר אשכנזי לנתניהו. מה שהתגלה כנכון.
האם אשכנזי יכול להיות שר הביטחון של נתניהו? גם כאן, קשה לי לראות את התמונה הזו. פוליטית, יש במהלך כזה היגיון. אשכנזי נולד לליכוד. יש לו גנטיקה של ליכוד. הליכודניקים מתים עליו, גם בימים שבהם היה ב"קוקפיט" עליו השלום של כחול לבן, שמקום קבורתה לא נודע. הוא כריזמטי, הוא רמטכ"ל, הוא יעבור במחנה יהודה כנסיך על סוס שחור־לבן.
במציאות, זה לא יקרה. אשכנזי מכיר את נתניהו, לא סומך עליו, ולא יהפוך לשק החבטות התורן שלו. אגב, מהיכרותי עם אשכנזי, הדבר שהוא הכי אוהב להיות והכי רוצה להיות זה רמטכ"ל. אחרי שהרצי הלוי יפרוש. הוא כבר היה הרמטכ"ל ששיקם את צה"ל. זה התפקיד שהוא באמת אוהב. אבל גם זה כבר לא יקרה. מה כן יקרה? אני לא באמת יודע.
נדמה לי שצה"ל מתחיל להבין שהקומבינה לא תצליח. שהדרך העקלקלה לא תעבוד. שהניסיון לגייס את החרדים בהידברות, במה שמכונה "גיוס בוטיק", לא תוביל לגיוס חרדים, אלא לביזיון.
נדמה לי שאין מנוס מהמסקנה שעליה אני כותב כאן כבר זמן רב. צריך לגייס את החרדים על פי חוק. את כולם. האברכים, הבחורים, התורתו־אומנותו והבטלנותו־מומחיותו. כו־לם. כמו שמגייסים את כל האחרים.
לא צריך לשלוח להם משטרה צבאית. לא יתגייסו? לא צריך. פשוט לשלול את כל מה שהמדינה יודעת לתת. מדרכון ורשיון נהיגה, דרך קצבאות, הטבות, הנחות וכו'. רוצים לחיות בלי לתרום? תצטרכו להסתדר לבד. ככה פשוט, הגיוני, מוסרי, אלמנטרי.
ובינתיים, במסדרונות הקומבינה, עסקים כרגיל. יש אחד, מוטי בבצ'יק. אתם לא מכירים אותו, אבל הוא אחד האנשים המשפיעים במדינה. הוא המערבב האולטימטיבי ליד השר יצחק גולדקנופף.
הוא היה חזק גם בעידן של ליצמן, אבל אצל גולדקנופף, המעורב ומבין הרבה פחות מליצמן, בבצ'יק הוא יד ימין, יד שמאל, הראש, הפה, האוזניים והעיניים. גם האף (חוש הריח).
בבצ'יק זה מחזיק את החרדים בממשלה, דרך הערבוב שהוא מערבב את האדמו"ר מגור. למי שלא יודע, "תורתו אומנותו" הוא הקו האדום של האדמו"ר מגור. ברגע שישגרו צו גיוס אחד לאברך או לבחור שתורתו אומנותו, שיושב כל היום בישיבה ולומד תורה, יהדות התורה צריכה לצאת מהממשלה. באותו רגע.
ובכן, לא מעט צווי גיוס נשלחו לחבר'ה כאלה. לא לבחורים צעירים ורווקים, אלא לאברכים נשואים. שזה היינו הך. על פניו, האדמו"ר היה צריך כבר מזמן לתת הוראה לצאת מהממשלה.
אלא שבבצ'יק, שהוא גם חרדי אבל גם ביביסט, מערבב אותו. מצד אחד מכחיש את זה, מצד שני מסביר שהוא פותר את זה, שהוא מסדר את זה, שהכל בסדר. ההוראה של היועמ"שית לגייס את כולם שומטת את הקרקע תחת ידיו המערבבות של בבצ'יק, אבל תסמכו עליו. הוא יסתדר.
בינתיים, החצר כמרקחה. יש כבר מכתבים שיוצאים ובהם פרטי מעשה המרמה לכאורה, שבו מסתירים מהאדמו"ר את האמת המרה הלבושה במדי חאקי. בניו של האדמו"ר מכירים את הסיפור.
אם אתם נתקלים במקרה באדמו"ר מגור, תסבירו לו שעובדים עליו. אף אחד לא יגייס בכפייה את צאן מרעיתו, אבל שולחים להם, פה ושם, צווי גיוס. ולא את כולם מצליח בבצ'יק לבטל. שיטפל.