"ניצחון מוחלט? זה קשקוש", אמר וצדק שר הביטחון יואב גלנט, כשהפך את דברי ראש הממשלה בנימין נתניהו לתופי טם־טם שנועדו לטמטם את העם בסיסמאות נבובות ולאחז עיניים.
"טיל מחיזבאללה הייתי מקבל יפה יותר": צו הריסה הוצא לבית של קצין צה''ל
ביידן על התגובה האיראנית: "מצפה שלא יתקפו אם לא תושג הפסקת אש"
"עוד ניצחון כזה ואבדנו", אמר בזמנו פירוס לאחר שנותר כמעט ללא צבא במלחמה שלו מול הרומאים - מה שהפך את הניצחון הזה "לניצחון פירוס".
למילה ולמושג "ניצחון" אין מקום במלחמה הזו. הניצחון שעליו מדבר נתניהו הוא ניצחון פירוס של ראש הממשלה. למי שעדיין מאמין בניצחון המוחלט הזה, כדאי ורצוי שיראה את העובדות.
כך נראה הניצחון המוחלט של נתניהו אחרי עשרה חודשי מלחמה: חמאס עדיין מחזיק ב-115 אזרחנו וחיילינו החטופים, הוא עדיין משגר מדי פעם רקטות ופצמר"ים לעבר הנגב המערבי וישובי העוטף. הוא חוזר למחנות הפליטים והאזורים שנכבשו ונסרקו על ידינו מספר פעמים, פועל מתוכם וגורם לנו אבידות, ובניגוד למה שנטען, רבים מלוחמיו מבוצרים במנהרות ויוצאים מתוכן מדי פעם לפעולות גרילה נגד כוחותינו.
וזה לא הכל: קיבוצי העוטף עדיין נטושים, כשמרבית תושביהם עקורים ופוחדים לשוב לאזור שהותיר בהם טראומה קשה - אזור שבו עדיין שומעים מדי יום את רעם התותחים והרקטות.
צפונה של מדינת ישראל, ערש הציונות, עם יישובים בני עשרות שנים ואוכלוסייה נפלאה שניצבה בעוז וברוח איתנה לאורך כל שנותיה של המדינה, החל ממלחמת השחרור, דרך מלחמת לבנון הראשונה והשנייה ועד לפני שנה, אזור שלא ננטש מעולם, הפך לעי חרבות עם יישובים נטושים ויערות שרופים, ללא מענה להתקפות יומיומיות של טילים וכטב"מים.
ביהודה ושומרון ובבקעת הירדן מתנהלת מלחמה יומיומית מול טרור הולך ומתעצם, שמאיים על הבטן הרכה של המדינה בשרון המיושב. ומעל כל אלה ניצבת כיום מדינה אחוזת אימה, שמצפה למתקפת הזעם האיראנית שאמורה להגיע ממזרח, למתקפה הנקמה של חיזבאללה שאמורה להגיע מצפון, לח'ותים בתימן שהבטיחו לנקום מדרום, למליציות השיעיות שאמורות לשגר את טיליהן מסוריה.
מה שנותר זה לשאול: איפה כאן הניצחון המוחלט של נתניהו? מראש ממשלה שמפזר סיסמאות נבובות מצופה שיתייצב בפני העם ויסביר בשעות קשות אלו היכן הוא רואה את הניצחון המוחלט הזה ואיך לדעתו נגיע לאותו ניצחון.
תזכורת קטנה: בראיון מיוחד במלאות שנה לניצחון הגדול ביותר של צה"ל במלחמת ששת הימים ולרגל חגיגות ה־20 למדינה, כשהעולם עדיין לא נרגע מהניצחון המדהים באותה מלחמה, נמנע אז ראש הממשלה לוי אשכול להזכיר את המילה ניצחון, אף שהיו לו סיבות רבות וטובות לדבר על הניצחון הזה.
הוא העדיף למקד את עיקר נאומו בשלום המיוחל. ואילו כאן ועכשיו יש ראש ממשלה שמחכה להזדמנות הראשונה כדי להיפטר משר הביטחון שלו באמצע מלחמה.
הוא ניצב בראש מדינה ששקועה עד צוואר באיומים, סכנות, חטופים, עקורים, חבלי ארץ נטושים והרוסים, כלכלה שמתרסקת וחברה מפוצלת, ועדיין מדבר על ניצחון מוחלט כאילו מדובר במשחק כדורגל ולא בגורל מדינה.
לא היה ראש ממשלה בישראל שלא מיהר להתייצב לפני ואחרי כל אירוע קשה ומדאיג בפני העם כדי להרגיע ולחזק. לא היה כאן ראש ממשלה שמתראיין כמעט בכל שבוע רק בתקשורת הזרה. ראש ממשלה שמתייצב רק ברגעי הצלחה בפני הציבור והמצלמות, מסתתר בשעות הרות גורל אלה, ולמעשה בורח מהעם ומהחובה האלמנטרית הנדרשת מכל מי שנושא בתפקיד הזה: התייצבות בפני הציבור.
