ג'ו ביידן, שי ג'ינפינג עלי חמנאי, חסן נסראללה, ולדימיר פוטין, בנימין נתניהו ויחיא סנוואר התיישבו סביב שולחן כדי לשחק פוקר. שי ופוטין הם דיקטטורים; נסראללה, חמנאי וסנוואר הם מנהיגים אבסולוטיים דתיים קיצוניים; ביידן הוא נבחר דמוקרטי ומנהל בארה"ב קרב פנימי נגד מגמות הדיקטטורה של דונלד טראמפ.
מבחן המציאות: אלו מנופי הלחץ שישמשו את ביידן נגד נתניהו
נתניהו מנהל מאבק פנימי אנטי־דמוקרטי, ומנצל את הדמוקרטיה כדי לכרסם בדמוקרטיה באמצעות עריצות הרוב. בקרב הזה הוא עדיין לא ניצח עקב מחאות פנימיות, אבל באמצעות עריצות הרוב הוא נוהג בצומתי הכרעה מסוימים להחליט לבדו וברמה של דיקטטור. למשל בענייני חיים ומוות כמו התגלגלות למלחמה. עכשיו, תוך כדי מלחמת דם מטפטף (התשה), הוא מתיישב לשולחן הפוקר בנסיבות שהוא עצמו גרם להן.
ההבחנה בין דמוקרטיה ודיקטטורה היא חלק מתהליכי קבלת ההחלטות של השחקנים, בייחוד ברגעי הכרעה. נסראללה, נתניהו, סנוואר וחמנאי הם דיקטטורים שמוקפים ביסמנים ובאפוד מגן אמוני־משיחי. הם מהמרים כיום על דעת עצמם ומשליכים לשולחן עוד ועוד צ'יפים (בזמני אלה היו ז'יטונים) שהם חיילים ואזרחים. הם עלולים להיגרר למלחמה כוללת, ומהמרים על הקלפים שבידיהם כדי לגרוף את כל הקופה בדרך לניצחון מוחלט.
מדובר, אגב, בפוקר הישן והטוב, כמו שחווינו במסבאות הבוקרים ההוליוודיות, ולא בטקסס הולדם הנוכחי. כל משתתף מקבל חמישה קלפים שהם ה"יד" שלו. בגדול, בלי קשר לסוג הפוקר, המנצחים האמיתיים יהיו ה"לווייתנים", בעגה של פוקריסטים מקצוענים. אלה שמגיעים לשולחן עם כיסים עמוקים בסדרי גודל שונים מאלה של שאר השחקנים, שהם או "כרישים" או "דגים".
על שולחן הפוקר המזרח־תיכוני הלווייתנים הם סין וארה"ב, שמנהלות בינן לבינן קרבות גלובליים שהמזה"ת הוא רק אחד מהם. רוסיה ואיראן הן "כרישים" מבחינת נפח ועומק יכולותיהן. חמאס, חיזבאללה וישראל הם ה"דגים", משום שהיכולות שלהם צנועות משל השאר, אבל ההתלהבות והאמונה המטורפת באללה או אלוהים מחפות על מחסור בצ'יפים או בהיגיון.
כל פוקריסט מקצועי מכיר את האבחנות האלו, והן נעלמות ברגע שהדילר מעיף לעבר השחקנים חמישה קלפים. הבן אדם מתיישב לשולחן, והתחושה היא: אינעל העולם, אני הולך לקבל יד עם רצף מנצח – רויאל פלאש – ולקחת את כל הקופה.
המטרה של כל שחקן מעורב היא לזהות את הדג, הסאקר שמוכן ללכת עם כל מה שיש לו נגד הזרם - ואז להפשיט ממנו את קשקשיו. המוסכמה אומרת שאם אחרי סבב או שניים לא הצלחת לזהות את הדג, סימן שהדג הוא אתה עצמך. דגים חכמים קמים ומסתלקים, דגים מכורים וקנאים סומכים על המזל או על אלוהים – והולכים ALL IN, שבפוקרית מדוברת זה "אני זורק כל מה שיש לי כדי לזכות בכל מה שיש על השולחן, או שאפסיד כל מה שיש לי בחיים, כולל התחתונים, הדירה והאישה".
זוכרים את תנועת המהמר הפורש ידיים ואוסף אליו את ערימת הצ'יפים? זה מה שנתניהו ונסראללה רואים בעיני רוחם, ועדיין מדובר בפוקר. אף אחד לא יודע שום דבר ארור, ורק המהמר המשוגע התורן אומר לעצמו: גם אם יש לי "יד" מחורבנת, אני הולך להעלות את ההימור ולאיים על כל מי שמתמודד מולי בקלפים ובתחמושת שאין לי.
ואכן, הציפייה של נתניהו היא שנסראללה או איראן יתקפלו בגין פצצת הרויאל פלאש הדמיונית – גם אם הם אינם יודעים אילו קלפים יש למהמר המשוגע ועד כמה הוא מבלף אותם. בינתיים מדינת ישראל משליכה צ'יפ אחרי צ'יפ וחייל אחרי אזרח. הבעיה היא מיסקלקולציה. אם לא נדע להעריך, כישראל, אילו קלפים יש לצד השני, ואם יסתבר שיש להם יד חזקה דיה כדי להכות ולהישרד – אנחנו עשויים לאבד את כל הצ'יפים שלנו.
ותודה למיקרונזיה
כולם מחזיקים את הקלפים קרוב לחזה, מנסים לנחש או לחשבן מה יש לכל שחקן, ולא מאמינים לאף אחד, כולל לבני בריתם. ובייחוד אף אחד לא מאמין לנתניהו, שמחזיק בשרוולו, תמיד, קלף נוסף שהוא שולף, ומחליף קלף שהוצג בקלף חדש נוח יותר. לא מעניין אותו שהשקר שלו שקוף ברמה של איבוד כבוד עצמי. יש לו צבא צייתן וציבור מסומם שקונה את מצג השווא שלו כ"אמת אלטרנטיבית", בעוד שאר השחקנים מתפוצצים מזעם.
המטרה של כולם, מביידן ועד שי, מסנוואר ועד צה"ל, היא להוציא מהמשחק את הרמאי לטובת שחקן ישראלי שפוי, שיש בו בצד הרצון לרווח גם היגיון מעשי ושקלול אמת של יחסי הכוחות. גם ביידן רוצה את ביבי בחוץ, אבל הוא תקוע על קרני הדילמה, הואיל וקמלה האריס אינה יכולה לרוץ לבחירות על רקע סרט נע של שקים שחורים.
בצד הצ'יפים שישראל משליכה על השולחן, ארה"ב מספקת סיוע מודיעיני והפגנות שרירים ימיות ואוויריות, שמיועדות בעיקר למנוע מנתניהו להיגרר למלחמה רב־זירתית. כך גם סין, שעומדת מאחורי רוסיה, שעומדת לצד איראן, חיזבאללה וסוריה. בכיר אמריקאי אמר ל"הארץ" כי "ישנם סימנים לכך שהמעורבות הרוסית לטובת הציר הפרו־איראני הולכת וגוברת בשבועות האחרונים, לא רק בהצהרות והצבעות נגד ישראל באו"ם, אלא גם בשיתוף פעולה צבאי".
כדי להעיף מהשולחן את ביבי, ביידן יכול להפסיק לספק לו צ'יפים. אקט שעשוי לפגוע בתחזוקת צה"ל ומדינת ישראל כחרב להשכיר וכאבן הראשה בנדבך הגיאו־אסטרטגי במזה"ת מול סין, רוסיה ואיראן (בשאר אסד לא יושב ליד השולחן כי אין לו צ'יפים, ועדיין יש לסוריה יכולות דגדוג אלימות כדי לתמוך בחיזבאללה במקרה של מלחמה רב־זירתית).
וכמו בכל פוקר טיפוסי בגרסת לאס וגאס ההוליוודית, גם בפוקר המזרח־תיכוני יש משוגע תורן שמבצע ALL IN. ועכשיו לך תדע מי כאן השחקן המשוגע. התקווה היא שזה לא ביבי שלנו, מתוך ידיעה מבעיתה שזו המנטליות של מפעיליו – איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'.
וכמו בכל סרט הימורים, מאחורי כל שחקן מתגודדים תומכי לחימה שמשקשקים קוביות קרח בכוס מרובעת של וויסקי, או מנערים מרטיני בעודם צופים בצ'יפים הנערמים או נעלמים. בריטניה, גרמניה וצרפת ניצבות מאחורי ביידן. סין עומדת מאחורי רוסיה, איראן וחיזבאללה. סנוואר, שהצ'יפים שלו כמעט אזלו, נכנס מדי פעם למשחק, מציץ ב"יד" שלו, מסכן כמה צ'יפים ואומר FOLD (כמו PASS) רק כדי להוכיח שעודנו נושם.
מאחורי נתניהו ניצבים צה"ל, רעייתי, הילד, בן גביר, הבייס ומיקרונזיה. מחוץ לקזינו מתגודד הציבור הליברלי־דמוקרטי בישראל. גם הוא מושקע בצ'יפים של נתניהו, והוא ממתין בסבלנות מתקצרת והולכת לסילוק השחקן הנוכחי. סוף המשחק אגב ידוע, לפחות סטטיסטית - הלווייתנים לוקחים את כל הקופה כדי להתמודד בינם לבינם. את חפירת הקברים הם משאירים לשבטים שמתקוטטים בשטח.