הופעותיו של יאיר לפיד מוכיחות - האיש הוא כישלון פוליטי מהדהד. הוא אחראי. גם הוא אשם. הוא לא מצליח להוכיח את עצמו כאלטרנטיבה. אפשר רק לדמיין מה היה קורה אם בשנה האחרונה נתניהו, בן גביר וסמוטריץ' היו באופוזיציה. הם היו מבעירים את המדינה. מנערים את הממשלה ומפילים את מי שעומד בראשה.
לפיד וגם גנץ נראים אנשים נחמדים, אבל צריך להודות - הם לא באמת רוצים. לא מתאמצים. לא מתאימים. פעם קראו לזה שאין להם סכין בין השיניים. נראה שללפיד אין כלל שיניים. הוא חבר כנסת שלא מגיע לעבודה. כשנשאל אצל אופירה ולוינסון, הוא ענה שהוא מגיע המון - אבל שלא יתפלאו שלא רואים אותו, כי עבודתו כלל לא בכנסת. ב"ינון מגלית" קוראים לזה לפיד והיפוכו. אולי אחד החצים האפקטיביים ביותר של "הפטריוטים". הם תופסים אותו באמירות סותרות באופן יומי.
"בקואליציה יש ח"כים טובים שמקבלים החלטות ענייניות - וזה יוצר סדקים": ריאיון עם יאיר לפיד
אם ראש ממשלה זה התפקיד הכי קשה בעולם, ראש אופוזיציה אמור היה להיות אחד הקלים. ההיסטוריה זימנה לו להיות בתפקיד בזמנים דרמטיים. זו שעה גדולה, אך אישיותו לא מתאימה. הוא היה צריך לנצל את חולשת הממשלה והקואליציה. היה אמור לעבוד מול שער ריק. מולו ניצבת חבורת פוליטיקאים לא מבריקים שאשמים בדרדור המדינה למצבה הגרוע ביותר מאז היווסדה. זה נמצא אצלו בידיים, והוא לא מצליח לעשות עם זה כלום. הוא לא כאן ולא שם. לא יוצא לשטח אלא רק מגיע מדי פעם לאיזה אולפן נוח. הוא מפחד מביקורת. לא זכור מראיין שהקשה עליו. אופירה בעדו. לוינסון מחבבו.
אחד הריטואלים התקשורתיים הקבועים הוא ראיון של לפיד אצל עודד בן עמי. זו פינת ליטוף מביכה. לשם הוא מגיע באופן תדיר. בן עמי לא מחפש. לא מקשה. לא מתעמת. הוא לא בא לריב עם אף אחד. הוא מגיש שעה קלה ומקילה. כולם אצלו יוצאים בסדר. עם חיוך. רק חסר שיגיש להם אריזת מתנה כאות תודה. כל ראיון של לפיד אצל בן עמי הוא שיעור בפוליטיקה ובתקשורת. איך לא עושים - לא את זה ולא את זה. נדמה שכל מטרתו - לסיים משפט עם פאנץ'. הוא מגיע עם מסרים שהוא מכין מראש, שאותם הוא מדקלם ברהיטות. הוא רק רוצה להראות כמה הוא מתנסח יפה. כמו בשיעור רטוריקה של תיכון. מטה את מבטו ימינה ושמאלה. מפלרטט עם המראיין. רוב אנשי הטלוויזיה הם חברים שלו לשעבר.
לפיד אולי היה יכול להיות ראש ממשלה סביר בתקופות אחרות, במדינות רחוקות. הוא לא עממי. לא יוזם. לא מדרבן. לא סוחף. לא מעניין. כשהוא מדבר, הוא נשמע לעצמו צודק ונכון. מגלם דמות. הוא יוצא נגד הכהניזם שהשתלט על הממשלה באשמת נתניהו. אבל הוא רק מצביע על התופעה, לא יורד לשורשה, לגודלה, ומתעלם ממקורה - ההחרמה שלו את ראש הממשלה. הוא אומר שהוא מפסיד מנדטים על כך שהוא אומר אמת. אבל אנחנו בעידן האין אמת. פוליטיקת הזהויות עובדת לרעתו. אין לו קלפים מתאימים. לפיד לא מסונכרן עם המדינה. הוא חי באזור זמן אחר. הוא נראה אדם עקשן, חייכן ונהנתן.
כמעט שנה בתוך הקטסטרופה ובאף סקר הוא לא מצליח לעקוף את נתניהו. אבל גם לא את גנץ, ולא את בנט. לפי הסקר האחרון (של פילבר), הוא יורד ל־12 מנדטים וממצב עצמו כמפלגה הרביעית בגודלה. גם לפי סקרים אחרים מצבו מידרדר. גאוותו היא על שהקים ממשלה למרות הביקורות. הוא מזכיר את “ליל החניונים" כהצלחה כבירה. בוא. לא גרמת לאיראן להפסיק להעשיר, כולה החבאת באוטו את רם שפע ומיכל שיר.
הטענה של הימין שלפיד הוא גדול המסיתים היא מגוחכת. לא משום שאין לו אמירות שערורייתיות - יש לו, אבל לאף אחד לא אכפת מהן. איש לא מרגיש מוסת ממנו. אין אדם שקם בבוקר וחש שלפיד שלח אותו למשימה כזאת או אחרת.
הסיפור שלו עם קמלה האריס - שבפגישה ביניהם הציע שישתקו ביחד כדי לא להכביד על הסנאטורית - הוא תמצית הלפידיות. בשבילו העיקר הוא האנקדוטה, לא האג'נדה. כך לא מתנהג אדם שנלחם על עקרונות, על אידיאולוגיה, על סדר יום. על מדינה. זה אדם שרק מחפש שקט, נוחות וסיפור נחמד לחזור איתו הביתה.